היה זה יום רגיל, כלום לא לחץ, חוץ ממבחן הכניסה של הלל לבית הספר היסודי. הלל הייתה בגן חובה. היום באים לבחון אותה ולהחליט לאיזה בית ספר היא מתאימה. ככה עושים ביישוב שלהם. אחותה שירה כבר בכיתה ו’, גם היא נבחנה במבחן כזה.
בבוקר, כשאמא והלל הלכו לגן, הלל לא רצתה לדבר, הלחיץ אותה כל כך המבחן, שלא דיברה מרוב התרגשות ולחץ. בדרך, אמא הסתכלה עליה בחיוך רחב. לפתע צעקה:”אוייי!!! הנעל שלי נקרעה”. הלל כל כך שמחה, חשבה שכעת יחזרו הביתה ולא ילכו לגן (שכחה מכיבוד הורים). היא התחילה לרוץ מסביב לאמא ואמרה בשמחה: “הולכים הביתה”.אמא שאלה את הלל: “אפשר עזרה בבקשה?” הלל אמרה: “בטח”. היא הוציאה את עט הקסמים, אבל אמא ביקשה את הנעלים החלופיות שלה מהתיק. הלל נעצבה, והן המשיכו בדרך. הן הגיעו באיחור לגן, אבל את המבחן היא הספיקה לעשות.
כשהלל חזרה הביתה, הגיעה התשובה שהיא התקבלה לבית הספר לבנות, אבל חברותיה -לא. היא לא רצתה להיות לבד! היא הוציאה את עט הקסמים, וניסתה לעשות קסם שגם חברותיה תתקבלנה לבית הספר לבנות, אבל גם הפעם הקסם לא פעל.
הלל היתה לבד בכיתה, בלי חברותיה מהגן. היא הכירה חברות חדשות ומקסימות, ולאמא שלה, היא קנתה נעלי פאר חדשות. וכל זה – בלי עט הקסמים!
