שלום קוראים לי דוד
כיום אני בן 51, אבל בסיפור שאני הולך לספר לכם הייתי רק בן 9.
כשהיינו קטנים, ההורים שלנו היו הולכים איתנו להמון טיולים.
באחד הטיולים הלכנו לים ואמא שלי חבשה לי את הכובע שאני הכי אוהב – הכובע הכתום.
כשהגענו לחוף, הדלת של האוטו נפתחה ואחיי הגדולים ישר רצו לים ונכנסו למים. אני בחרתי להישאר בינתיים בחוף עם אח שלי הקטן ולאסוף צדפים מיוחדים.
אני לא יודע למה זה לקח לאבא ואמא שלי כל כך הרבה זמן, בעצם אני כן יודע, כי היה לנו הרבה דברים להוריד מהאוטו.
חיכיתי עד שהם יגיעו עם הבגד ים שלי ושל אח שלי.
מן הסתם אתם שואלים את עצמכם כמה אחים יש לי אז אגיד לכם, יש לי משפחה גדולה.
אנחנו 7 ילדים, 3 מעלי, 3 מתחתי ואני באמצע, כמו השוקולד.
בים היו כבר הרבה אנשים למרות שזו הייתה שעה מוקדמת. זה היה חוף של משפחות.
הלכתי לאורך החוף כדי למצוא צדפים נדירים, הייתי מרוכז מאוד במשימה להגדיל את האוסף שלי. לפתע הבחנתי במרחק גדול ממני באישה שמדברת בטלפון והילד הקטן שלה בורח לכיוון המים. ידעתי שזה ענין של כמה שניות עד שהוא יעלם אבל הילד היה ממש רחוק ממני.
היו לי שתי אפשרויות: או לצעוק לאמא שלו שתשים לב או לרוץ ולהציל את הילד הקטן בעצמי .
כמובן שבחרתי בשתי האופציות אבל מרוב הרעש של האנשים והגלים היא בכלל לא שמעה אותי.
רצתי הכי מהר שרק יכולתי וצעקתי הכי חזק שתוכלו לדמיין – “ילד קטן טובע בים”
נכנסתי לים עם הבגדים שלי כי המים שהיו עמוקים בשבילו היו נמוכים בשבילי.
אחי הגדול שמע אותי ושחה לעברנו ביחד עם עוד הרבה אנשים, הייתה שם המולה גדולה במים ובחוף.
תפסתי סוף סוף בידו של הילד אבל זה היה קשה מאוד וכבד מאוד. אחריי הגיעו אנשים שמשכו את שנינו מהמים. אמא שלו בכתה ולא הפסיקה להודות לי.
הרבה מאוד אנשים היו מסביבי ודאגו לילד, כמוני, לא ידעתי אם הוא מרגיש טוב.
כולם אמרו לי- “כל הכבוד ילד!!” “וואוו עשית מעשה גדול!”
אמא שלו חיבקה אותו ואמרה לו “יוני שלי-יוני שלי אתה בסדר?”
אה כן, קראו לו יוני..
יוני ירק המון מים מהפה שלו ואני זוכר שזקנה אחת הציע לו אבטיח והוא חייך…
את הרגעים האלה אני לא אשכח לעולם.
***
לפני שנתיים, כשהייתי בן 49, לקחנו אני ואשתי תמר את הילדים שלנו לסבא וסבתא, ההורים שלי.
בדרך היה מחסום. הרכב שהיה לפנינו עצר ברגע אחד וכולנו עצרנו בבת אחת אחריו,
חשבתי שכלום לא קרה עד שהבחנתי בילדה הקטנה שלנו- רוני, שכנראה קיבלה מכה חזקה מאוד בראש.
אשתי הייתה לחוצה מאוד והתקשרה מהר לאמבולנס, היה לנו מזל גדול שהיינו קרובים לבית-חולים.
תוך כמה דקות הגיע האמבולנס, הבת שלי ואני עלינו עליו, אשתי הצטרפה מאוחר יותר.
בבית החולים אמרו לנו שהמצב קשה ושיש רק דוקטור אחד שאולי יצליח לעזור,
אבל הוא תמיד מאוד עסוק ואולי תצליחו איכשהו להשיג אותו.
תאמת שאני לא יודע איך כל כך מהר הצלחנו אבל משמיים בדיוק ביום הזה הוא לא היה
כל-כך עמוס בעבודה …
לקחו את רוני לניתוח, אשתי ואני עמדנו בחוץ וידענו שההצלחה תלויה רק בתפילה שלנו.
כעבור כמה דקות הרופא הזה יצא ואמר לנו “ב”ה הניתוח עבר בשלום !!!”
לא ידענו מה לעשות מרוב שמחה.
לפתע ראיתי שהעיניים שלו מוכרות לי ואז הוא התקרב אליי ושאל אותי, “תגיד, פעם כשהיית קטן, הצלת מישהו בים?”, ”כן” עניתי והוספתי, “אאאיך אתה ייייודע? ” שאלתי בגמגום.
הדוקטור ענה – מי שהצלת זה הייתי אני.
לא האמנתי לסיטואציה שאני נמצא בה אשתי התחילה להזיל דמעות וכל הרופאים שהיו מאחוריו היו בהלם.
“אני לא יודע איך אני יחזיר לך, על זה שהצלת לנו את רוני שלנו” אמרתי לד”ר יונתן זיסמן.
“אל תדאג אתה כבר החזרת לי בגיל 9”.
איזה עולם קטן אמרתי בליבי.
הבנתי את משמעות המשפט-
“כל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא”
