עולם הפלאים

 

עולם הפלאים –

 תמר הרשקופ, ד’ בנות. מחנכת הכתה: איילת שטרן, ביה”ס “ראשית” באלון שבות, גוש עציון.

 

 

שלום! קוראים לי בארי ואני בת 10, אני גרה בקיבוץ קטן ליד עזה ואני רוצה לספר לכם שסיפור מיוחד שקרה לי.

היה זה סוף חופשת הקיץ וכבר התחלנו לארגן את התיקים שלנו.

התרגשתי מאוד! עוד מעט נלך כולם לבית הספר ושאני אומרת כולם אני מתכוונת ל ”חברות, אחים, מורים, ועוד ועוד…” רק רגע יש לי  סיפור מרתק בשבילכם .

בחופשת הקיץ הקודמת  הלכתי למחנה. במחנה היה אדיר!!

טוב, יום שני במחנה היה טיול ביער. אני ועוד חברה שלי איילה הלכנו ביחד עם כל הקבוצה.

בראש היה את המדריכים שלנו מהמחנה היו אלה:  לירון, ספיר, יואב , ורועי. אני ואיילה הינו די

בסוף, סליחה הכי בסוף, “מאספות!”

באחת ההפסקות פתחנו חטיף [צ’יפס] ובדיוק אז רועי אמר שצריך להתקדם. כולם הרימו את התיקים שלהם חוץ מאתנו, אמרנו: “רגע רגע” ולירון אמרה: “הרגע עבר. נלך לאט אתם תשיגו אותנו”, והם הלכו.

עברו שתיים – שלוש דקות והתחלנו ללכת. לא מצאנו את כל הקבוצה לא ידענו מה לעשות. חיפשנו סימנים ועקבות, בסוף לא מצאנו. כבר דאגנו היינו בטוחות שלא נמצא אותם לעולם.

המשכנו לחפש ולחפש עד שפתאום איילה ראתה משהו זוהר וזעיר וקראה לעברי.

 “בארי!!” קפצתי הייתי בטוחה שהיא מצאה משהו. “מה” אמרתי בקול, קוויתי שצדקתי אבל טעיתי. “בארי תקשיבי לא מצאתי עקבות או דברים אחרים שיעזרו במשהו אבל יש פה איזה משהו מנצנץ”.

 

באמת? נשמעתי קצת מודאגת, התקרבתי לעבר הניצוץ, גם איילה התקרבה ופתאום הרגשנו דחיפות קלות. אט אט, הן התחזקו. עצמנו עיניים ופתחנו אותם היינו בעולם אחר, עולם הפלאים. עולם חצי שחור וחצי לבן, ביניהם היה חתך גדול. אמרתי: “בואי נלך קודם לצד השחור ואז לצד הלבן”. איילה לא  הסכימה, היא אמרה שאם נלך לצד השחור נתקע שם ולא נוכל ללכת לצד הלבן. ושתמיד בסרטים הלבנים מנצחים.

התרגזתי והלכתי לצד השחור. איילה עשתה מן פרצוף מוזר כזה והלכה לצד הלבן הרגשתי בדידות שכזאת.

פתאום שמעתי קולות של צחקוקים. “..אמממ..” אמרתי “אולי בכל זאת כדאי להמשיך. הלכתי  בעקבות הצחקוקים עברתי ענף ולפתע ראיתי בתים, חצרות, ועוד ועוד…

 

גם ראיתי אנשים וילדים אבל הם לא נראו נחמדים. הם אהבו לצחוק על “הלבנים” הם עשו להם תעלולים ודברים לא נעימים. 

פתאום היתה לי הרגשה לא נעימה והלכתי למקום שממנו נפרדתי מאיילה.

[ בינתיים אצל הלבנים]

פרק שני

 

 

איילה, ישבה על ספסל, היא לא הרגישה שייכת בכלל. עברה דקה ולפתע לידה התיישב בנאדם מבוגר. הוא אמר: “את לא מרגישה שיחת אה”? איילה נבהלה. היא ידעה שלא מנומס ללכת אבל לא היה לה מה לעשות. היא קמה ממקומה במהירות ורצה חזרה לחתך. היא לרגע הסתובבה עם הראש לאחור וראתה את האיש המבוגר מפנה אליה מבט ואז מהנהן בראשו. איילה המשיכה לרוץ ולפתע ראתה אותי. רצנו אחת אל השניה לחיבוק ענק ועם חיוך מתפשט על הפנים. עד שפתאום שוב הרגשנו דחיפות קלות, אט אט הן התחזקו הן עצמו את העיניים ופתחו אותן  ושוב נכנסו ליער המדובר.

והן חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.

הסוף