עולם המשאלות

שלום, שמי משאלית, ואני רוצה לספר לכם על העולם שבו אני חיה, עולם המשאלות. העולם שלנו

ממוקם על כוכב המשאלות, זה כוכב כזה שיש בחלל. אצלנו בעולם, הכל הוא משאלות. אנחנו

גרים בתוך משאלוניות, שהם הבתים שלנו, אוכלים משאלות- שזה ממש מיוחד אתה לוקח

משאלה ומבקש: “משאלה משאלה, אנא הפכי ל…” ואז אתה אומר את מה שאתה רוצה לאכול

ותוך רגע המשאלה הופכת למה שביקשת. מדהים, לא? אנחנו גם נוסעים בתוך כלי רכב שקוראים

להם: ‘אוטמישאל’, זה רכבים מעופפים שיש להם כפתורים ממש מיוחדים, לדוגמה יש

כפתור רואה ואינו נראה! ככה אפשר לטוס בלי שרואים אותך. או כפתור אחר-

שמשנה את הצורה של האוטמישאל לכל מיני דברים כמו ברווז, כדור… ויש עוד מלא

כפתורים מיוחדים! וגם הבגדים שלנו- הם עובדים בדיוק כמו האוכל, רק שזה יותר כיף, כי

בכל יום אפשר ללבוש בגד אחר לגמרי, המשאלה אפילו מסוגלת להמציא בגדים!  לי לדוגמה, אין

ארון בגדים, יש לי ארון משאלות… תודו שאתם חושבים שהעולם שלנו ממש מוזר אבל מצד שני

גם ממש מיוחד, נכון? אז קבלו יום מחיי המשאלות…  בוקר אחד בחופש הגדול, התעוררתי,

התלבשתי (למקרה שתהיתם מה לבשתי הפעם אז זה  היה חצאית ג’ינס וחולצת טריקו

ורדרדה) והלכתי למטבח לאכול ארוחת בוקר. לקחתי קערית ממגירת הכלים ואת קופסת

המשאלות הגדולה, מזגתי לעצמי כמה משאלות וביקשתי חזק חזק שהן יהפכו לקורנפלקס,

הוספתי עוד כמה- וביקשתי שהן יהיו חלב, אכלתי להנאתי, עד ששמעתי דפיקות בדלת. פתחתי,

וראיתי את חברה שלי, משאליתי. “משאליתי! איזה כיף לראות אותך!”

אמרתי בשמחה, כשחיוך גדול מרוח לי על הפרצוף. “היי משאלית!” היא אמרה לי והזמנתי אותה

להיכנס לתוך הבית. “אז ככה” היא אמרה לי, “שמעת פעם על גנב המשאלות?”. תהיתי. “מעולם

לא שמעתי עליו” אמרתי לה. “אז בואי ואסביר לך מי הוא. גנב המשאלות הוא איש שגונב

משאלות, ממש כמו שזה נשמע, הוא גונב מבתים בעולם שלנו. הוא גונב את המשאלות המיועדות

למאכל, משאלות המיועדות לבגדים וגם כמובן, כסף משאלות.”. “אני לא מאמינה!” אמרתי, לא

יכול להיות שיש לנו גנב כזה בעיר!”. “אז עכשיו יש לך הוכחה שיש אותו. בקיצור, באתי אלייך,

בגלל שיש לי חברה מהרחוב שפרצו אליהם לבית! כן, גנב המשאלות!, אז רציתי לבקש ממך אם

תוכלי לבוא ולעזור לנו לתפוס את הגנב, בכל זאת, את ידועה כבלשית”, היא קרצה לי. “בטח שאני

יכולה!, קדימה, הולכים” אמרתי, ויצאנו  לדרך. קודם כל, משאליתי לקחה אותי לבית של חברה

שלה, ששם קרתה הפריצה. “בואי ונסקור  את השטח” אמרתי, והתפצלנו. משאליתי הלכה לחצר

האחורית של הבית, היא סקרה אותה, עד שעיניה נתקלו בפנס, שהיה מונח מתחת למרזב. היא

הרימה, אותו ובחנה את  הפנס מכל צדדיו  עד שעיניה נפלו על מילה שהייתה רשומה בקטן:

‘משאלירע’. “משאלית! בואי לכאן! אני חושבת  שמצאתי את הגנב!” קראה אליי בהתרגשות. היא

הגישה לי את הפנס וגם אני הבחנתי במילה שהייתה רשומה. “זה הגנב שלנו, בטוח!” קראתי

לעברה. ” בוודאי הוא ירד מהחלון ושם נפל לו הפנס, תסמכי עליי שזה הוא!”  ורצנו במהירות

לתחנת המשטרה. שם,  הגשנו להם את הפנס והם מיד שלחו אוטמישאל  משטרתי שיעצור את

הגנב. יצאנו מחוץ לתחנה וקנינו לשתינו קרטיבים מתוקים ומרעננים. שסיימנו לאכול, חזרנו כל

אחת לביתה, ולמחרת, מצאתי תעודה בחדרי: “למשאלית היקרה, תודה, ממשטרת המשאלות.”