היה איש שקראו לו הורדקית. הוא היה היסטוריון. והיה ידוע כהיסטוריון שכותב דברים מענינים מאוד. הוא רצה לכתוב משהוא מענין על ההיסטוריה. אז היתה לו שאלה שהוא תמיד רצה לדעת. האם השבט האבוד קיים?
היתה לו מפה ממסעותיו הקודמים. המפה היתה כתובה בשפה עתיקה מאוד. הוא ניסה לפענח את הכתב, אבל לא הצליח. הוא היה בטוח שזו המפה הנכונה. כי היא היתה המפה הכי ישנה שהיתה לו! והאגדה אומרת שזה שבט מאוד עתיק. הוא הסתכל על המפה בסקרנות רבה. המפה הראתה שהוא צריך לפנות לכיוון שנקרא “כיוון המוות”. הוא ניזכר שפעם שעברה שהוא הלך לכיוון הזה, זה לא היה טוב. הוא התחיל לחשוב שלא כדאי לו ללכת לכיוון המוות. אבל החליט להיתגבר על פחדו , והחל ללכת לכיוון המוות.
זה המצפן שלו:
כיוון המוות שווה למיזרח
כיוון האפלה שווה למערב
כיוון השלום שווה לצפון
וכיוון המתים שווה לדרום
הורדקין היה פעם עשיר יחסית. אבל בזמן האחרון הכסף שלו התחיל להיגמר, כי לא היה לו רעיונות מה לכתוב על ההיסטוריה. זו אחת הסיבות שרצה לצאת למסע.
היה לו 10,100 בדל . בדל 1 =13 שקל. הוא אירגן למסעו: חרב מפלדה שעלתה 100 בדל.
500 בוגן מים. בוגן אחד שווה 100 מילימיתרים.
מצפן,
קצת אוכל
כלי טיפוס
נעלי טיפוס
מעיל
כף
1111 בדל
תיק גדול
ערכת ריפוי.=תחבושות ותרופות. ועוד.
הוא שכר מרכבה שעלתה 500 בדל. וביקש מנהג הכירכרה שיסע לכיוון המוות. הם יצאו לדרך, והנהג הוריד אותו בין כיוון המוות לכיוון השלום. בדרך הנהג שאל למה אתה צריך ללכת לכיוון המוות? ההיסטוריון ענה אני הולך למסע. הנהג השיב: בהצלחה , מסוכן שם! ההיסטוריון ירד בפחד מהכירכרה. ולחש אם אני אמות אני אמות, אם אני אשרוד אני אשרוד . הוא הבחין שממקום עם בתים ויער, הוא עבר למקום מידברי. ונידמה לו שאף אחד לא גר שם. הורדקית קצת פחד וקצת התרגש ברגע הזה. הוא חשב על הסכנות והבין שהוא לא יודע להישתמש בחרב, אבל לא היה אכפת לו. הוא אמר לעצמו מה הסיכויים שאני אצטרך חרב. וגם עם אני אצטרך אני אשתמש בכל הכישרון שלי בקרב. אז הוא המשיך בדרכו לשבט האבוד. הוא הלך במידבר בחום. הוא הישתדל לחסוך מים. אבל מידי פעם שתה כי הוא היה חייב. הוא הלך לכיוון המוות. הוא כתב בסיפרו: “כל צעד נהיה יותר מסוכן. אני הולך עכשיו בתוך מידבר המוות”. הוא המשיך ללכת קצת, ואז ניתקל בשודדי דרכים. הוא ניפגש איתם בעבר,ולכן היה לו ניסיון איתם. הוא שם לב שהם 3 שודדים שעושים לו מארב. אחד הולך עם חרב, ו2 מטפסים על הרי חול ומכוונים חץ וקשת לכיוונו . המפקד עם החרב הלך לקרוא לעזרה באולם תת קרקעי. שם היו מאות אלפי שודדים. והוא קרא לעזרת 5 שודדים נוספים. עכשיו הם היו 8 שודדים שאיימו על ההיסטוריון. הם אמרו לו: “אם תישלוף את חרבך אתה תמות”. ההיסטוריון קפא במקום. ובינתים חמשת השודדים הגיעו אל ההיסטוריון והקיפו אותו עם חרבות. ההיסטוריון רץ והתנגש באחד מהשודדים, והשודד נפל. אבל 2 השודדים האחרים ירו בו עם 2 חצים. ו2 החצים פגעו לו בכף הרגל שלו, והוא צנח על הריצפה. בינתים 2 השודדים היסתערו עליו עם חרבות. אבל ההיסטוריון שלף את חרבו והרים אותה באוויר והדף את 2 השודדים. השודדים נפצעו קשות והלכו לאחור. ואז 2 השודדים שהיו על הרי החול ; שיחררו עוד 2 חצים. ושתי החצים פגעו לו ברגל. שתי החצים היו חצי הרדמה, והוא נירדם על המקום. השודדים לקחו אותו לאזור התת קרקעי שלהם. וקשרו אותו לחתיכת עץ גדולה וכבדה וחזקה עם חבלים. הם שרו:” אוקה בוניתה אוקה בוניתה אכשיו זה הזמן סוף כל סוף להרוג אותך”. ההיסטוריון שיקשק מרוב פחד. הוא אמר:” האם אתם רוצים משהו בתמורה שלא תהרגו אותי?! ” השודדים אמרו :”לא!”. ולקחו את החרב שלו. ההיסטוריון צעק:”לא”, אבל השודדים הרגו אותו. ולקחו לו את הכסף, הזהב ובימיוחד את הספר שלו. הם הסתכלו בספר , וראו כל מיני תוכניות ומשימות שהוא רצה לעשות. באחת מהתוכניות שההיסטוריון רצה לעשות היה כתוב:”להגיע לשבט האבוד”. והם אמרו.:” לא נורא, לא הצלחת ולא הגעת ולא ראית”.
החברים שלו חיכו לו , וכשראו שהוא לא חוזר, הבינו שקרה לו משהו רע והחלו לבכות על המקום הם רצו לינקם במי שהרג את ההיסטוריון.
אבל הם ניכשלו.
הסוף!
