מאת אליה חלקיה ונווה ינאי כיתה ה’ בי”ס “טללים” ערד.
עולה חדש
שלום, אני בוריס, ורציתי לספר על מה שעבר עלי בחודשים האחרונים.
לפני כחודשיים וחצי עליתי מסוצ’י שברוסיה לנתניה שבמרכז הארץ.
למחרת בבוקר הלכתי לבית הספר. עמדתי בחצר והבטתי בבניין הגבוה בהשתאות. ביה”ס היה שונה מאוד מבית ספרי הקודם. הלכתי במסדרונות הזרים, ולא ממש ידעתי איפה נמצאת הכיתה.
לא ידעתי מה לעשות. מצד אחד אם אאחר המורה תכעס עלי, אך מצד שני אם אפנה אל מישהו בשאלה היכן הכיתה שלי נמצאת יצחקו על המבטא שלי. המשכתי לחפש, וכשמצאתי את הכיתה פחדתי לפתוח את הדלת. לפתע הדלת נפתחה, ובפתח עמד ילד בלונדיני עם משקפיים. הוא הזמין אותי להיכנס לכיתה ורץ מיד לשירותים.
בלית ברירה נכנסתי לכיתה רועד. צמרמורת אחזה בי כאשר המורה קראה לי לגשת לשולחנה. המורה קמה ופנתה אל התלמידים:
“תלמידים יקרים, זהו הילד החדש בכיתה. מה שמך?”
“קוראים לי בוריס”, עניתי.
כל התלמידים פרצו בצחוק מתגלגל לשמע מבטאי המוזר.
הבטתי על הכיתה ושמתי לב שרק הילד שפתח לפני את הדלת והזמין אותי להיכנס לכיתה לא צחק. המורה השתיקה את התלמידים ואמרה לי בשקט לשבת ליד אותו התלמיד הממושקף. אשקר אם אומר שהצלחתי להתרכז בשיעור. הרגשתי הייתה איומה, וכמעט שפרצתי בבכי. לפתע המורה פנתה אלי: “חזור בבקשה על מה שאמרתי!”. התביישתי עד מוות. לבסוף עניתי: “לא הקשבתי”, ושוב כל התלמידים פרצו בצחוק. הבטתי בילד הבלונדיני, וגם הפעם הוא לא צחק. היה נראה שהוא אפילו מבין את רגשותיי. המורה הגיבה בסלחנות והפטירה: “אני מקווה שבפעם הבאה תתרכז יותר”. לפתע נשמע הצלצול הגואל של ארוחת עשר.
אכלתי רק ביס אחד. מרוב אכזבה לא היה לי תיאבון. ישבתי בשתיקה כשמחשבות ממלאות את ראשי, לפתע, אזרתי אומץ ושאלתי את חברי לשולחן: “איך קוראים לך? ומדוע אתה לא צוחק על מבטאי הזר?” שאלתי. תשובתו הייתה מפתיעה מאוד: “שמי יעקב, ולפני שנתיים עליתי לארץ מקייפטאון, בירת דרום אפריקה. גם כשאני עליתי לארץ, צחקו על מבטאי, אך היום אני מדבר כמעט מושלם. אל תיעלב, הם פשוט לא רגילים למבטא.” הופתעתי מאוד. פתאום נזכרתי במה שהורי אמרו לי במטוס בדרך ארצה: “במקום חדש תמיד יהיו אתגרים, אך תמיד יהיו גם אנשים שחוו זאת בעבר ויכולים לעזור.” התעוררתי ממחשבותיי לשמע צלצול ההפסקה. המשך היום היה יותר טוב. כנראה בגלל שמצאתי חבר.
שבוע לאחר מכן המורה הגיעה ובפיה הודעה מפתיעה: “בעוד חודש יחול יום העצמאות. מנהל בית הספר בחר בכיתתנו להציג הצגה בטקס יום העצמאות.” תחילה שמחתי כי אני שחקן מעולה (בסוצ’י הייתי בחוג דרמה), אולם אחר נזכרתי שרוב הסיכויים שלא יתנו לי להציג בגלל המבטא שלי. המורה המשיכה: “ההצגה תהיה על עליה מחו”ל.” המורה חילקה את המלל של המחזה, והילדים הסקרנים התחילו לקרוא. לפתע צעק דקל: “המורה, תתני לבוריס את התפקיד של סאשה!” הילדים האחרים הצטרפו גם הם: “כן, זה הכי מתאים לו כי יש לו מבטא רוסי וזה ישמע אמיתי!” המורה הססה, אך אז יעקב נחלץ לעזרתי והבטיח שיעזור לי ללמוד את התפקיד אחה”צ. בימים הבאים התאמנתי עם יעקב כל אחה”צ ומיום ליום השתפרתי.
הגיע יום ההצגה וכולנו התרגשנו. לפני ההצגה היו לי פרפרים בבטן, אולם כשעליתי לבמה נכנסתי לתפקיד. בסוף ההצגה כל הקהל הריע בתשואות רמות. כשחזרתי אל מאחורי הקלעים, כל חברי הכיתה הריעו וטפחו על שכמי. באותו רגע הרגשתי שאני כבר לא עולה חדש.
סוף
