”בוא לכאן”, צעק עלי הבריון ”עוד פעם אחת שאתה קורא לי את המחשבות ואני…”. כבר לא שמעתי אותו, רצתי בכל יכולתי וקפצתי לאחד מהשיחים של חצר בית היתומים. זה היה שיח קוצני ומכאיב, אבל בפנים היה מרווח קטן. עצמתי את עיניי התכולות ועצרתי את נשמתי, שמעתי את הבריון וצעקותיו הולכים ודועכים. המשכתי לנשום, הסתכלתי מסביב וראיתי נצנוץ מוזר וכחול, כמו שמופיע כשאני קורא מחשבות. מקרוב ראיתי שזו מפה מיושנת, דחפתי אותה למכנס ורצתי לחדרי בבית היתומים. החבאתי את המפה מתחת לכרית ויצאתי לחדר האוכל. התיישבתי ליד החלון וראיתי ילד שחושב “איזה מסכן, לא רק שהוא יתום, גם מלגלגים ומאיימים עליו”. אני שונא שמרחמים עלי, חשבתי.
למחרת בנסיעה לבית הספר, התיישבתי ליד הילד שראיתי מהחלון, גיליתי שקוראים לו דותן הוא נראה לי די חכם ורגיש. לכן הראיתי לו את המפה וגיליתי לו את הבעיה שלי שאני קורא מחשבות. דותן הסביר לי שהמפה היא מפת העולם ובהיגיון פשוט מכיוון שרק קוראי מחשבות רואים את הנקודות , הנקודות מסמנות את קוראי המחשבות שנמצאים בצרה.
הוא הציע הצעה מטורפת, שנצא שנינו למסע מסביב לעולם כדי לעזור לכל קוראי המחשבות. לא האמנתי למה ששמעתי! אני מאוד חששתי, אבל הסכמתי לצאת כי דותן אמר שזה לא יהיה מסוכן. דותן המשיך בהתלהבות , והראה לי את המטוס הקטן שהמציא, איתו נוכל להתנייד. הצעתי לדותן שנטוס קודם למקום במפה בו ראיתי הרבה נקודות, ומיד התחלנו בתהליך ההמראה. דותן הטיס את המטוס במיומנות רבה, ואחרי שלוש שעות הגענו למקום שבו היו אמורים להיות המון קוראי מחשבות, אך לא היה במקום אף אחד! ניסינו לחפש למעלה, אך לא ראינו איש. חיפשנו גם למטה, הסתכלנו סביב ועד מהרה מצאנו פתח, התחלנו לרדת במדרגות, וראינו המון ילדים ומבוגר אחד, כולם שם שתקו באימה. לאט לאט אני ודותן הרגענו אותם והסברנו להם את המצב. הם סיפרו לנו שהם חפרו את החדר הזה בשביל לברוח מהאנשים שרוצים להרוג אותם בגלל שהם קוראי מחשבות.
הם הסכימו לבוא איתנו במטוס ויצאנו לכיוון היעד הבא. לפתע כל הנורות הבהבו בצבע אדום והבנו שהמטוס עומד להתרסק. שלפנו בזריזות את המצנחים מתא החירום, ועד מהרה כולנו עמדנו באמצע ג’ונגל עצום כשלידנו מטוס מרוסק. אחרי כמה צעדים נפלנו למלכודת שודדים, הפחד שיתק אותנו, אך אחרי שהם הבינו שאין עלינו כלום, הם השאירו אותנו לכודים בבור כשחלקם מפטרלים בחוץ. דותן האמיץ מיד התחיל לתקן את המטוס, ואילו אנחנו שמרנו שהשודדים לא מגיעים. לאחר כמה שעות של עבודה קשה המטוס היה מוכן לטיסה חדשה.
נדהמנו כשהצלחנו להפעיל את המטוס, לצאת מהבור ולהגיע לנקודה הבאה במפה, באי קרוב לקוטב הצפוני. כשנחתנו, פגשנו איש שהיה דומה במקצת לניר, האיש הסתכל עליו וחשב מה הוא עומד לומר “אני לא מאמין שזה אתה, אחרי כל כך הרבה שנים שלא נפגשנו, סוף סוף מצאת את המפה שלי. לפני הרבה שנים לא רצו שאני אקרא מחשבות של אחרים, לכן שמו את הבן שלי בבית יתומים ואותי שלחו לאי הזה. קיוויתי שתמצא את המפה שלי שהטמנתי בבית היתומים שלך ותגיע אלי, בני היקר” את כל זה ניר קרא במחשבות ולא היה צריך שאביו יאמר את זה. לכן רץ אליו, חיבק אותו בחוזקה ולא האמין שמצא בקצה העולם את מה שהיה כל-כך חסר לו.
