ספר התניא
היה היה פעם בשנת 1120 מלך רשע שהוא היה תאום. היו לו טרליונים של שומרים והיו לו טרליונים של כסף. לא רחוק משם היה גר רב גדול שמו היה הרב נדב, הוא היה מפיץ תורה, לומד תורה ועוזר לאנשים.
יום אחד בשתיים בלילה הרב למד תורה ופתאום דפיקות חזקות בדלת, הוא ניגש אל הדלת וראה את השומרים של המלך. הרב היה מופתע מאד, הם אמרו לו “המלך קורא לך לארמון”. הרב שאל מה המלך רוצה ממני? השומרים אמרו לו שתגיע לארמון כבר תדע אנחנו לא נותנים לך אפילו מילה אחת. הרב לקח את ספר התניא והלך בעקבותם, עלה על הכרכרה והתקדמו לכיוון הארמון.
שערי הארמון נפתחו והרב נכנס לארמון יחד עם השומרים. בפגישתו עם המלך הוא שאל את המלך, מה רצית כבוד המלך? המלך אמר: אני לא אוהב שאתה מפיץ תורה, אתה הולך עכשיו לצינוק. הרב אמר למלך: לא עשיתי כלום, להפיץ תורה זה מה שאני יודע לעשות. המלך קרא לשומרים: שומרים, בואו לכאן! קחו את האדם הזה לצינוק!
הרב ישב בצינוק והתחיל להתפלל לקב”ה שיציל אותו מהמלך האכזר. כאשר הוא סיים להתפלל הוא למד בספר התניא. לפתע סבא של הרב נכנס לארמון ושאל: יש פה איזה רב אולי? המלך אמר כן. סבא של הרב אמר: אם לא תשחרר את הרב, שהוא הנכד שלי, כל השומרים שלך ימותו!
המלך צחק, “יש לי את הצבא הכי חזק בעולם, אף אחד לא יכול לנצח אותי”… הסבא שאל: אתה משחרר או לא? המלך ענה לו: בחיים לא, הוא ישאר בצינוק עד שהוא ימות. ומעכשיו לא ניתן לו אפילו מים. פתאום בלילה מאוחר, בשעה 2, ה’ עשה שיגיע מלאך לארמון ויהרוג את כל השומרים. נשמעו צרחות מהארמון אך ה’ עשה שהמלך לא ישמע כלום ואז הסבא שלו לקח את המפתחות של הצינוק ושיחרר את הנכד שלו יחד עם כל היהודים שהיו שם.
הסבא הרג את המלך ואת כל הכסף שהיה בארמון הם נתנו לה’.
