קמתי במהירות ממיטתי – ליבי פועם וכל גופי רועד. זרקתי את שמיכתי על הרצפה ורצתי לחדר של הורי. דפקתי בדלת – כלום. דפקתי שוב – כלום. צעקתי “אמא, אבא, זאת תקווה.” שוב – כלום.
הדלת הייתה פתוחה מעט, אז החלטתי להיכנס. המיטה הייתה ריקה חוץ מקופסה קטנה. בהיסוס רב פתחתי את הקופסה ובתוכה היה פתק קטן ובו כתוב:
שלום תקווה, אם תרצי לראות את “הורייך” שוב, עליך לעשות בדיוק מה שאני אנחה אותך. בשעה 3 לפנות בוקר, גשי לדלת האחורית של הספרייה, תדפקי שלוש פעמים על החלון, ותלחשי: “סים סלה בם”. אם תספרי למישהו על זה, הורייך יסבלו.
כשחשבתי על כך שהורי בסכנה, התחלתי לשחק עם תליון הכסף החדש שלי – מתנה מהוריי ליום הולדתי השנים-עשר.
הסתכלתי על שעוני וראיתי שעכשיו השעה 2:30 לפנות בוקר. בסדר, אני אצטרך לצאת בעוד 15 דקות. אבל קודם כל, אצטרך להחליף מפיג’מות לבגדים חמים. אז אארוז תיק, רגע – מה מביאים לספריה באמצע הלילה? כנראה לא את הספרים המושאלים שלי להחזרה. זה יכול לחכות. לקחתי חבל, פנס, בקבוק מים ודוריטוס לקצת אנרגיה. ואי אפשר לשכוח את מאדים האוגר, חיית המחמד שלי.
הגעתי לספריה ב-2:58. ספרתי את השניות ולקחתי נשימה עמוקה. דפקתי -אחד שתים שלוש. לחשתי “סים סלה בם”. פתאום הרצפה מתחתיי נפתחה, ונפלתי לתהום חשוכה. בחושך המוחלט, התליון שלי התחיל לזהור באור ירוק-כחול חלש.
פתאום נחתתי בערימה רכה של קש. לא הייתי בטוחה איפה אני. הסתכלתי מסביב וראיתי שאני בחדר חשוך קטן עם קירות עץ מחוספסים, שטיח, שני שרפרפים, חלון ודלת. בחוץ שמעתי קולות של עיר גדולה ושוקקת חיים עם… סוסים? לא – לא סוסים, חיות אחרות שלא ממש הצלחתי לזהות.
הלכתי לפתוח את הדלת והבחנתי במעטפה קטנה על הרצפה עם השם שלי. פתחתי את המעטפה ובו היה אישור כניסה ל”ארמון ארגוניזיה.” כנראה אני בדרך לארמון – “רגע, איפה הארמון בכלל?” חשבתי בקול רם. מאדים האוגר הוציא את ראשו מהתיק ואמר –”אני יודע! דודי סיפר לי על טיולו בארמון. אני בטוח שאוכל למצוא את זה לפי הריח של מאפינס האננס המפורסמים שלהם. מממ… מאפינס אננס.”
זה הדבר הכי מוזר ששמעתי כל היום. מאפינס אננס! ומי ידע שמאדים יכול לדבר? אבל הוא לא שיקר לי אף פעם, אז יאלה – בוא נצא לדרך! “מאדים – תוביל אותי.”
יצאתי מהדלת וראיתי אולם שונה וקסום – פיות ורודות וכחולות, מפלי מים נופלים מצוקי הר פרחוני, וקנטאורים דוהרים על גבעות עשב ירוקות. מולי היה רחוב אבן שהוביל לשוק מלא אנשים שמוכרים אוכל, ביגוד, כלי נגינה ומשהו שנראה כמו שיקוי קסם.
עד כמה שהכל נראה יפהפה, לא יכולתי להסיח את דעתי מהמשימה שלי, הייתי צריכה קודם למצוא את הוריי! התחלתי לעקוב אחרי מאדים, עלינו בראש גבעה קטנה ולפתע ראיתי מרחוק טירה מהממת מוקפת במגדלי אבן לבנים גבוהים עם תליוני אמרלד שעפו מכל פינה.
אחרי שעתיים של טיול, ושקית שלמה של דוריטוס, הגענו סוף סוף לשערי הטירה. בזהירות ניגשתי לשומרים והגשתי להם את כרטיס הכניסה שלי. הם סימנו לי ללכת אחריהם דרך השער לכיוון דלת גדולה מעץ לוטש – הכניסה לטירה! בפנים היה מסדרון שַׁיִשׁ ארוך עם מדרגות כפולות המובילות לבמה עם שני כסאות מלכות מזהב.
בחור צעיר ישב על אחד הכסאות. הוא הרים את מבטו כשנכנסתי לחדר ואמר – “סוף סוף! ציפיתי לך, אחותי. עכשיו ההרפתקה שלנו יכולה להתחיל!”
