סליחה לפני השינה
ר’ אריה אהב להביט בילדי תלמוד התורה גם בשעת ההפסקות. שימחה מילאה אותו כשראה ילדים משחקים, צוחקים ונהנים. אך כדרכם של ילדים, לעיתים היתעוררו ביניהם גם וכוחים ומריבות. כשר’ אריה ראה ילד שהרים יד על חברו, הוא ניגש מיד אל הילד, ליתף את ידו בעדינות ובאהבה, ורק לאחר שהילד נירגע שאל ברוך: “למה? הרי יודע אתה שהדבר אסור”. מעולם לא הרים ר’ אריה את קולו או צעק. דבריו הנעימים היו משפיעים יותר מכל צעקה או גערה. ילד שזכה למנת חום ואהבה שכזו, שיפר את היתנהגותו מיד. באחד מין הימים נאמר לר’ אריה שתלמיד ושמו בצלצל (שלימים גדל והיה לרבה הרשי של ירושלים, הרב בצלאל ז’ולטי) עשה מעשה אסור. ר’ אריה קרא לבצלאל לחדרו והיסביר לו בעדינות כמה חמור המעשה שעשה. אך בצלאל היתעקש: “כבוד הרב! לא אני הוא זה שעשה את המעשה! כלל לא הייתי מעורב בדבר!” ר’ אריה שמע את דבריו של בצלאל והבטיח: “אבדוק את הדברים”. יום הלימודים היסתים. התלמידים והמלמדים חזרו לביתם. גם בצלאל חזר לביתו כשהוא פגוע ועצוב. לקראת ערב החל בצלאל להיתכונן לשנה, כשלפתע נישמעה דפיקה על דלת ביתו. בצלאל ניגש ופתח את הדלת. בעינים נידהמות הוא היביט במי שעמד מולו- בכניסה ניצב לא אחר מר’ אריה לוין. בצלאל ניראה מבולבל ולא הבין מה פשר הביקור. “בצלאל היקר כפי שהיבטחתי, בררתי וחקרתי בענין המעשה שארע היום. הבנתי שהצדק איתך ואני טעיתי”. בצלאל עמד והיקשיב לידבריו בדממה, ור’ אריה הימשיך: “אכן – לא היית מעורב במעשה וגערתי בך על לא עול בכפך. אנא סלח לי!” ר’ אריה לא הימתין עם בקשת הסליחה אפילו יום אחד.
כיצד ילך לישון מבלי לבקש סליחה מהילד הקטן, שלבטח נפגע מדבריו? במשך דקות ארוכות התנצל ר’ אריה על שחשד בבצלאל לחינם. רק לאחר שהיה בטוח שבצלאל סולח לו לגמרי, הסתובב ושב לביתו רגוע וטוב לב.
