ביום חמישי אחר הצהרים נהגתי במכונית לעבודה שלי. הכביש היה שקט ואני נסעתי בנוחות.
ראיתי ילד רץ לכביש ובמזל הספקתי לעצור בזמן. הכביש היה ריק, אז יצאתי מהמכונית ורצתי לילד. כשראיתי אותו צעקתי לו: “היי! ילד! מה נראה לך שאתה עושה? מה הבעיות שלך? זה מאוד מסוכן.”
הילד שמע את הצעקות ורץ משם בבכי. מהצד ראיתי אישה שסימנה לי לבוא אליה. באתי אליה והיא אמרה לי ששמה הוא נחמה ליבוביץ, והוסיפה ואמרה: “אתה צריך ללמוד לדבר בנימוס ולשלוט בעצמך”.
הסתכלתי עליה ואמרתי לה ששמי אברהם ופשוט הילד עצבן אותי. היא אמרה לי שאני צריך להודות לקדוש ברוך הוא שהילד החמוד והמתוק לא נפגע. אמרתי לה שהיא צודקת אבל אני לא יודע איך לעשות את זה. “אני איש עצבני” אמרתי.
היא ענתה לי שהכל טוב ואמרה שהיא תשמח ללמד אותי. אמרתי לה תודה וקבענו באותו מקום למחרת.
למחרת נפגשנו שוב, הקדמתי בשתי דקות וראיתי אותה מחכה על הספסל הרחוק. ניגשתי אליה ושאלתי אותה: “למה את באה כל כך מוקדם?” והיא ענתה לי: “כי אני לא רוצה בטעות לאחר ואז אתה תחכה לי.” אמרתי לה שהיא אישה מקסימה. היא לימדה אותי במשך שעתיים איך לדבר ומה להגיד.
במהלך חודש כל יום נפגשתי עם נחמה וישבנו שעתיים שלמות בשביל לעבוד על הדיבור שלי. אחרי שבועיים התחלנו להיפגש במקומות יותר נחמדים, כמו: בתי קפה ומסעדות. אחרי כל פגישה הזמנתי לשנינו אוכל ונחמה התעקשה להחזיר לי כסף בחזרה, לא נתתי לה כי היא עשתה בשבילי כל כך הרבה דברים ועוד בחינם.
אחרי חודש היא אמרה לי שממש השתפרתי והיא אמרה גם שאני לא צריך עוד שיעורים.
ביקשתי ממנה את הסוודר שלה, היא הביאה לי אותו, ובלי שהיא שמה לב דחפתי ערמת שטרות לכיס של הסוודר בשבילה. החזרתי לה אותו ואמרתי לה תודה מכל הלב ונתתי לה חיבוק. אחרי זה ראיתי את הילד וניגשתי אליו. ביקשתי ממנו סליחה והסברתי הכל. הילד סלח לי וקניתי לו ארטיק אבטיח. וככה סיימתי את היום מאוד מאושר.
