“אני צריכה להגיש את הסיפור עד יום ראשון. אתם יכולים לעזור לי לחשוב על רעיון??”
שאלתי את המשפחה שלי בסעודת שבת.
האמת שכבר ביום שלישי המורה לעברית אמרה לנו שאנחנו צריכות לכתוב סיפורים לתחרות מרוץ הצבי. כשהיא אמרה את זה קצת התבאסתי, כי אני לא כל כך אוהבת (ולא כל כך טובה) בכתיבת סיפורים. בלב אמרתי: “מרוץ הצבי זה רק רשות, אז אני פשוט לא אכתוב סיפור וזהו”. אלא שאז שמעתי את המורה אומרת: “בנות, הסיפור הזה הוא רק בשביל מרוץ הצבי. בחצי השנה הקרובה אנחנו נעבוד על כתיבת סיפורים, ונתחיל ממש עכשיו עם הסיפור לתחרות”.
עכשיו כבר הייתי ממש מבואסת, כי גם סתם לכתוב אני לא אוהבת, אז עכשיו חצי שנה אני אכתוב סיפורים בשיעורי עברית?!?! איך אני אסתדר עכשיו בשיעורים? הרגשתי שאני רוצה לברוח.
ממש נלחצתי אז באמצע השיעור הלכתי למורה ודיברתי איתה שיהיה לי קשה להתמודד במשך חצי שנה עם דבר שאני ממש לא אוהבת לעשות. המורה אמרה שאין מה לעשות, כולן יעשו את זה וגם אני. היא פנתה לכל הכיתה והסבירה: “כל בת צריכה לחשוב על נושא ולכתוב עליו סיפור באורך של כ-500 מילים”. היא גם הסבירה על האתר של מרוץ הצבי ואיך מעלים לשם סיפורים, מי זוכה, איך מחליטים וכו’. עם כל הסבר שלה נהייתי יותר לחוצה ועצבנית.
בערך לארבע בנות כבר היה נושא לסיפור והן התחילו לכתוב. לכל שאר הכיתה (וגם אני) המורה אמרה שיחשבו בבית ושיהיה להן נושא עד ליום חמישי. הגיע יום חמישי והמורה שאלה מי חשבה על רעיון. לרוב הבנות כבר היה רעיון ולי לא, כי לא היה לי חשק לדבר על זה בבית עם המשפחה שלי. אז המורה נתנה משימה לבנות הבודדות שעוד לא היה להן רעיון לסיפור. היינו צריכות לכתוב כרזות עם שכנועים לילדים למה כדאי להם לכתוב סיפור. לא הבנתי איך אני יכולה לשכנע ילדים לעשות משהו כל כך מעצבן.
כתבנו את הכרזות בזמן שרוב הבנות התחילו לכתוב את הסיפורים שלהן. בסוף הסיפור המורה אמרה לבנות שלא כתבו סיפור שיש להן זמן עד יום ראשון להגיש סיפור כתוב. בשלב הזה הבנתי שאין לי ברירה, אני אצטרך לכתוב סיפור וזה הלחיץ אותי מאד. פחדתי שאני לא אספיק ושהמורה תכעס עלי וכל הבנות בכיתה יצחקו עלי ועוד מלא מחשבות לא נעימות כאלו.
בשבת לא שכחתי להתייעץ עם המשפחה שלי, וכל השבת ביקשתי מהם רעיונות לסיפורים. אחותי הציעה לי לכתוב סיפור על עצמי, כי כך יהיה לי הכי קל. אמא אמרה שכדאי לי להמציא סיפור, כי ככה אוכל להמציא פרטים מעניינים שלא תמיד קורים במציאות.
אחרי יותר משבועיים שמרחתי את הזמן ודחיתי את כתיבת הסיפור, ואחרי שהמורה נתנה לי בכל פעם עוד הארכה – הגעתי לרעיון!
אני אכתוב סיפור על ילדה שאין לה על מה לכתוב סיפור!!!!!!
חשבתי הרבה איך לכתוב את הסיפור, ובסוף אמרתי: “אני אכתוב על עצמי. איך חשבתי לכתוב אותו, מה קרה לי בדרך לכתיבה ואיך בסופו של דבר כתבתי את הסיפור”. התיישבתי לכתוב את הסיפור וזה לקח לי המון זמן, כי כמו שכבר אמרתי אני לא אוהבת לכתוב סיפורים, אז דחיתי ועשיתי הכל כדי לא לכתוב.
לקח לי יותר משלושה שבועות לכתוב את הסיפור.
עכשיו כשסיימתי לכתוב את הסיפור אני צריכה להגיש אותו למורה, ופתאום הוא דווקא מוצא חן בעיניי ואני מקווה שהמורה תתלהב ממנו ותעלה את הסיפור למרוץ הצבי.
ואולי אולי אני אפילו אזכה בתחרות.
