סיפור השגחה

^{שם התלמיד :אריאל חזיזה}

^{כיתה :ה2}

^{שם המחנכת: כהן מירב}

^{רכזת השפה: כהן מירב}

^{מספר טלפון הרכזת: 0544991343}

 

                                    סיפור השגחה

 

ביישוב שאנו גרים ,בחורף, שרר קור עז ושמיכת שלג לבנה עבה כיסתה את גגות הבתים והרחובות. שלג לבן נחת בעדינות מופתית על הרצפה, מכל הבתים בשכונה בקעו קולות צחוק ושמחה, מכוון שאין לימודים כאשר יורד שלג ,וזאת הזדמנות לשחק בשלג ולהכין בובות וצורות , ולהתכסות בשמיכות צמר נעימות וחמות מפאת הקור העז שנכנס מבחוץ.  אט אט החל השלג להפסיק לרדת וילדים קטנים יצאו שוב לשחק בו לפני שנמס כולו.

השמיים החלו להתבהר, העצים החלו להיראות ופירות החלו לצמוח עליהם, פרחים החלו לצאת בכל מקום. וביישוב היו בתים גדולים ומרווחים בהם גרו משפחות מאושרות .

אך לצערנו- מגפת הקורונה מתפרצת בעולם:

הסיפור שלי התרחש כשעליתי לכיתה ג’: לצערי, חליתי במחלה הידועה ולכן נבצר ממני להגיע בכל יום לבית הספר, ונאלצתי לשהות בבדיקות וטיפולים רפואיים בבית החולים.

 

לאחר מספר חודשים שהצלחתי תודה לה’ להתגבר על המחלה, אך לא בבריאות שלימה, בקשתי מהוריי לשוב לספסל הלימודים על מנת לפגוש את חברותיי לכיתה וללמוד כמו כל שאר התלמידים.

 

ישבתי ליד חברתי מאז ימי הגן ,וממש שמחתי לראותה ובעיקר לשוב לשגרה : לשחק עם כולם בכדור בהפסקות, להקשיב לשיעור המרתק של המחנכת, ולהשתתף בשיח הכיתתי.

 אך הודעה שהוריי קיבלו למכשיר הנייד ,גרמה לדאגה ועצבות:

“גילוי חולה מאומת לקורונה בכיתתנו, דבר המצריך בידוד של שאר התלמידים”.

התקשרתי מיד לחברתי הטובה בכדי לשתף אותה בתחושות שלי. .בפחד ,בדאגה, ובמיוחד לשוחח על משמעות ההודעה ,

ואז חברתי נשמעה ממש חלשה ועצובה והשתעלה מאוד: היא סיפרה שהיא החולה המאומתת בכיתה אך בקשה שלא אספר לתלמידים אחרים על שהיא החולה.

המחנכת בקשה שנבדק בקופת החולים ונעדכן לגבי תוצאת הבדיקה:

הייתי עם חששות אך האמנתי שלא נדבקתי כי לא תיארתי לעצמי שהנגיף כל כך מדבק…

 

אך חשכו עניי כשגילית למעשה שאני חיובית ונדבקתי ,בעיקר כי ידעתי שאני חולה במחלת רקע לא פשוטה ואפילו חשוכת מרפא .

בכיתי המון אך רציתי לקוות לטוב ,התסמינים היו מאוד קשים ולא הפסקתי להתפלל לה’, שבכל זאת יקרה נס..

בערב שבת לא הצלחתי לנשום והרגשתי שאני במצב חירום ולכן פינו אותי לבית החולים באמבולנס ..אושפזתי כחודשיים במחלקת הקורונה ,מונשמת , במצב מאוד קשה .

אמא שלי, בקשה שבכל יום תלמידי הכיתה יקראו לרפואתי תהילים .. והוריי תרמו לצדקה ואכן התפילות וגמילות החסדים גרמו לחסדי שמיים ומצבי הרפואי הוטב , הצלחתי לנשום  ללא מכונת ההנשמה וללא חמצן אך עדיין הייתי חלשה מאוד .

כעת אני משתקמת מהתקופה הארוכה שהייתי בטלטלה ומודה לבורא העולם שאין עוד מלבדו , שקיבלתי את החיים במתנה,

חברתי מבקרת אותי לעיתים קרובות ודואגת לשלומי,

מקווה לשוב לשגרת הלימודים בבית הספר כמו שאר הילדים בגילי.

אני יודעת שבשל המגיפה: יש חברויות רבות שנגדעו, אנשים  שהיו ואינם עוד.

מגפת הקורונה ללא ספק שינתה את עולמינו וגרמה להעריך את השגרה הפשוטה שלא מובנת מאליה ..

התובנה וההארה שאני לומדת מסיפור חיי האישי ,שחייב לשמור על האחדות והאמונה והביטחון ב-ה’ יתברך ובעיקר ידעתי שנכון ואמת הדבר שלמדתי  בבית הספר: צדקה, ותפילה וחסד ,יש בכוחם לבטל גזירות קשות.