פעם אחת, בבקתה אחת קטנה גרו לה בשקט ובשלווה משפחה קטנה: אמא ושבעה ילדים. יום אחד, אחר הצהריים הילדים היו רעבים ובגלל שביום זה היה חג החנוכה, רצו לאכול לביבות. הם ספרו לאמם מה הם רוצים לאכול לארוחת הצהריים ואמם החלה להכין את המצרכים: תפוחיי אדמה, שמן ופומפייה. אחרי שהכינה את המצרכים היא החלה בהכנה: שטפה את תפוחיי האדמה, חתכה אותם לחתיכות קטנות ,גרדה אותם בעזרת הפומפייה, טגנה בשמן, הניחה בצלחות, והגישה לשולחן. אחר כך היא קראה לילדיה לאכול. הילדים באו לאכול, אבל לפני שעוד נגעו בלביבות הם חשבו לעצמם : “רגע, אולי כדאי שנספור את הלביבות , כי אולי אמא הכינה רק שש לביבות ואז אחד מאתנו לא יאכל לביבה, וזה לא נעים שכולם אוכלים ואחד מהם לא יאכל “. אחרי שהילדים ספרו את הלביבות הם גילו שיש באמת בסך הכול שש לביבות. הם אמרו לאמם שהיא טעתה כי היא הכינה רק שש לביבות ולא שבע לביבות. אחר כך אמא הסבירה לילדיה שהיא הכינה בוודאות שבע לביבות ולא שש לביבות .הילדים האמינו לאמא כי טיגנה שבע לביבות לכן חשבו איפה בדיוק הלביבה השביעית יכולה להיות. ואז, הם החליטו לחפש בכל הבית ולא מצאו, אחר כך כולם נעלו נעליים ויצאו לחפש בחוץ. לאחר מספר דקות הם הגיעו ליער. הם חיפשו בכל מקום אפשרי, ולא מצאו. אחר כך הם שוב חשבו וחשבו איפה בדיוק הלביבה יכולה להתחבא להם? הם החליטו שיכול להיות שהלביבה הלכה וטיילה לה בגן החיות. הם הלכו לגן החיות שהיה קרוב ליער וחיפשו אותה גם שם. אחר כך כשהגיעו למרכז הזברות הם מצאו את הלביבה שותה שוקו ביחד עם הזברה, הם התפלאו למצוא אותה ככה נהנת לה. הילדים חזרו הביתה עייפים מהחיפוש, קצת רעבים אך מאושרים שמצאו את הלביבה האבודה.
הסוף
