התקופה הייתה תקופה קשה ביותר בימים ההם בסוריה. 50 שנה אחורה, היהודים והערבים גרו בשכנות קרובה. הם היו חברים אחד של השני, סייעו האחד לאחר ולא הרגישו שוני ביניהם. יחד עם זאת ברחוב המצב היה שונה לגמרי. הערבים היו מתנכלים ליהודים, מציקים ומתייחסים אליהם בהשפלה. התחושה הייתה שעדיף לא ללכת ברחובות ובטח לא לבד.
סבתי הייתה חלק ממשפחה של 6 ילדים. הוריה חששו להם מאוד ולא הרגישו ביטחון כלל. פעם אחת סבתי ירדה לרחוב עם אחד מאחיה הקטנים, מקצה הרחוב היא ראתה חבורה של ילדים ערבים שצועקים לעברה קללות ובידם אבנים. היא החלה בורחת עם אחיה והם אחריה, מנסים לזרוק עליה אבנים. היא רצה במהירות ובדרך נס הגיעה הביתה בלי פגע.
באותו לילה אביה של סבתי החליט שהגיעה העת לברוח מסוריה.
סיפור הבריחה הלא יאומן שלה יסופר כאן.
סבתא היתה הבכורה מבין אחיה. הם גרו בבניין שבו השכנים כולם ערבים וגם השומר למטה, היה בעצמו ערבי.
אביה של אמי החליט לעקוב אחר פעילות השומר ולגלות מתי הוא לא נמצא. יום יום שוחח איתו, התיידד איתו וניסה להשיג מידע. באחד מימות השבוע, בבואו לחפש את השומר, הוא לא מצא אותו. חיפש בכל מקום והוא כאילו נעלם. יום למחרת ראה אותו באותו מקום כרגיל. התחקיר שלו העלה שיש לשומר יום חופש כל יום שלישי בשבוע. התקבלה החלטה, ביום שלישי הבא יהיה יום הבריחה. עכשיו רק נותר להבין איך יעשו את זה באופן שלא יגלו אותם.
הסיפור החל מתרקם בראשו. הוא הבין שהשלב הראשון יצטרך להיות הטעיה של השכנים. השכנים רגילים שבני המשפחה לא יוצאים כלל מביתם, בטח לא בערב. הוא החליט שבמהלך השבוע הקרוב הוא יוציא יום יום את הילדים מהבית. כך שביום הבריחה אף אחד לא יחשוד. בנוסף, הוא קבע עם מבריח שברגע היציאה מהבית יינתן אותו לתחילת הבריחה.
שתי הנפות של מגבת מטבח יהיו הסימן למבריח ליציאה של המשפחה מהבית. המבריח עמד בקצה הרחוב וכשראה את הסימן היה מוכן לקראת יציאת המשפחה. סבתי הייתה היחידה שידעה על התכנון, שאר הילדים חשבו ששוב יוצאים לטייל ברחוב. לא שאלו שאלות. השלב הראשון היה נסיעה באוטו עד שלא היה אפשר יותר. המבריח עצר את האוטו והורה לכולם לרדת מיד. כך מצאה את עצמה המשפחה ברוח קרה, בדרך עפר ארוכה מאוד, עם תינוקת בת חצי שנה בלבד, מתחילים צעדה ארוכה.
הצעדה ארוכה וקשה, כולם הולכים מהר מהר בשקט מופתי שאף אחד לא יראה ולא ישמע. לפתע, סבתי שומעת צעקה מצד אמה שלה- “הנעל שלי אבדה, אני לא יכולה להמשיך ללכת”. המבריח צעק לה- “יש ל 3 דקות לחפש את הנעל, אם את לא מוצאת אנחנו ממשיכים”. הנעל נמצאה והם המשיכו בדרך.
לאחר צעידה של כמה שעות, הם הגיעו למכונית שאמורה לקחת אותם לגבול. בדרך באוטו עצר אותם שוטר, אמא של סבתי המציאה שאין לה בעל והם לא מרגישים טוב, והם צריכים ללכת למרפאה, לא ברור איך אבל השוטר האמין להם ונתן להם להמשיך בדרכם. ככה הם הגיעו לגבול לבנון. כשהגיעו לבית של דודה של סבתא שלי הם גילו שכל הכסף שלהם נגנב. לא נשאר להם כלום. יחד עם זאת, בלב הייתה להם שמחה גדולה, הם ידעו שהדרך לישראל מתקצרת.
החיים בלבנון לוו באתגרים לא פשוטים, לא הייתה להם פרנסה, לא היה להם בית קבוע וכמעט לא הכירו שם אף אחד. לאט לאט הם התאקלמו ובעיקר הכינו את עצמם למסע הגדול באמת לארץ ישראל!.
