אבא שלי עובד בישיבה באלון מורה
בכל יום הוא נוסע לעבודה עם אופניים חשמליות
פעם אחת כשהוא
נסע להתפלל ולעבודה
אבא, החליק עם האופניים והכידון נכנס לו בבטן
הזעיקו אמבולנס ואנשי הצלה לעזור לו
הם החליטו לקחת אותו לבית החולים בלינסון בפתח תקווה
בבית חולים עשו לו ניתוח מסובך מאוד והוציאו לו את הטחול
אבא היה שלושה וחצי שבועות בבית החולים
וסבא וסבתא שמרו על הילדים
ואמא נסעה בכל יום לבקר את אבא ולעזור לו
הילדים באו מדי פעם וירדנו לאכול למטה יחד עם אבא
ביום שאבא השתחרר הוא בא באוטו הביתה
והכנו לו שלט ובלונים והפתעות
אבא שמח לראות את כל ההפתעות והבלונים הוא התגעגע מאוד לילדים ולבית.
נתנו לאבא לנוח הרבה זמן ולאט לאט אבא התרפא
היום, בגלל התאונה אבא שלנו בכל פעם שיש לו חום הוא נוסע לבית החולים.
אנחנו הילדים מתפללים עליו שיהיה בריא וחזק תמיד
ונשארה לו צלקת גדולה בבטן עד היום, ומה שמצחיק זה שכל פעם שבאנו אבא הראה לנו את הצלקת. אחות שלי צרחה ולא יכלה להסתכל וכשאבא חזר הוא כל פעם שהראה את הצלקת אחות שלי נבהלה כל פעם מחדש. ויש עוד סיפור עליי- זה היה במוצאי שבת ויקהל-פקודי הלכתי לזרוק את הפח ואבא שלי אמר לי להיזהר כי יש זכוכיות בפח, אז נזהרתי מאוד וברגע שזרקתי נחתכתי ולא שמתי לב עד שהרגשתי שמשהו מדגדג אותי אז באתי לגרד ושמתי לב שיורד לי דם. עליתי קצת וראיתי חתך גדול אורכו 3 ס”מ והעומק היה 1 ס”מ רצתי לבית והראיתי לאבא שלי. מזל שסבא שלי היה פה, ניסו לעצור לי את הדם ואז סבא שלי ראה את החתך ושם תחבושת על החתך.
נסענו אני ואבא לבית חולים של ילדים הזמנו תור לדוקטור ואז אמרו לנו שהדוקטור ביום חופשי, אז נסענו לבית חולים למבוגרים והזמנו לנו תור לדוקטור. כשהגענו הוא אמר שצריך להרדים אותי ואני לא הסכמתי אז הוא אמר לנו שאפשר להרדים את המקום והסכמתי. בהתחלה עשו לי מין חיסון אבל אחרי שעשו את זה לא הרגשתי כלום. הסתכלתי, אבל אמרו לי לא להסתכל אבל רציתי להסתכל בכוח והם ניסו שאני לא אסתכל. בסוף נכנעתי ואבא שלי הביא לי פלאפון כדי שלא יהיה לי משעמם, אז בהתחלה לא נגעתי אבל אבא שלי הכריח אותי אמרתי אוקי והתחלתי לשחק והבנתי שרק עכשיו התחילו לתפור לי את הצלקת. בהתחלה הרגשתי דגדוג אבל אחרי זה היה נעים מאוד כי לא הרגשתי כלום אמרו לי שסיימו ראיתי חוטים קשורים ושאלתי מה זה, ואמרו לי שזה תפרים ואמרו לי שעוד חודשיים מורידים את התפרים. חיכיתי שאבא יסיים לדבר עם הרופא וכשאבא חזר שם אותי על כיסא גלגלים ואמר שאני אתרגל להסתובב פה לבד כמה זמן, ונתן לי חמישים שקלים. הלכתי כמה זמן וראיתי מכונת פחיות והכיף שנכים לא צריכים לשלם. היה שם שומר ונתן לי כמה שרציתי. לקחתי חמש פחיות והלכתי ואמרתי לאבא את הסיפור הוא לא היה יכול שלא לצחוק ואמר שאני מדמיין ואז הראיתי לאבא את חמשת הפחיות ועכשיו חשב שמדמיין, והראיתי גם את חמישים השקלים שנתן לי ואמר אתה יש לך מזל אתה אמרתי תודה. נסענו לבית וכל הכיתה שאלה שאלות על הצלקת. כעבור חודשיים הורידו לי את הצלקת כשחזרתי לשכונה לחברים שליד הבית ואחד החברים שבפעם הראשונה שהראיתי הוא צרח וטס לבית ואז ועד היום הוא פוחד מהצלקת שלי וכל פעם מחדש זה הצחיק אותי!
-סוף-
