סיפוריו של הראי”ה כתב: איתמר הדר כיתה ג’
ביה”ס: ממד תורני אחי”ה אבני חפץ
סוג הסיפור: דמות החמ”ד לשנת תשפ”ב- הראי”ה
שלום קוראים לי דוד ואני רוצה לספר לכם על סבא רבא רבא שלי – (הראי”ה)-(הרב קוק), בואו נתחיל. …
כשהראי”ה היה קטן ממש פחות מגיל ,3 תפרה לו אמו כיפה מהמעיל של האדמו”ר של חב”ד.
בכל פעם שהכיפה הייתה נופלת מראשו בלילה, היה מתעורר ולא חוזר לישון עד ששמו את הכיפה חזרה על ראשו. כשגדל קצת הראי”ה והיה הולך “לחיידר”, הוא היה אוסף את כל הילדים ב”חיידר” והם היו הולכים בשיירה גדולה והוא בראשה וכל הילדים שאלו כאחד: “לאן אנו הולכים?” והראי”ה היה עונה להם בקול גדול ובטוח. “לארץ ישראל! לארץ ישראל!”
כשגדל עוד קצת, היה צריך הרב קוק ללכת לישיבה והוא החליט ללכת לישיבת “מיר”.
הוא היה לומד עד הלילה עם חברו וכשהלך חברו היה ממשיך הרב קוק ללמוד לאור נורה. כשהלך לישון, נעלם הפקק שהיה מזכוכית . ראש הישיבה שבו למד הראי”ה, חיפש את הפקק ומצא אותו.
הוא הסתכל טוב וראה שחרוט עליו: “שיוויתי ה’ לנגדי תמיד” והראי”ה החביא את זה כי הוא לא רצה להתגאות. כשגדל הראי”ה ועלה לארץ ניסו הרבה מושבות, עיירות וישובים למנות אותו להיות הרב של אותה העיירה /מושבה /ישוב. אך הוא לא רצה. עד שה”חפץ חיים”, שכנע אותו להיות רבה של יפו. בדרכו ליפו הוא וכל משפחתו נסעו בכרכרה מפוארת מאוד והם עשו עצירה קצרה וכשהם רצו להמשיך, הם לא מצאו את הראי”ה. כשהם חיפשו אותו הם מצאו אותו מתרווח על האדמה ולוחש לעצמו: “אדמתי אדמתי” “אדמת ארץ ישראל.”
…
כששמעתי את הסיפורים האלה מאבא שלי ממש לא הבנתי איך הראי”ה עשה את כל הדברים האלה. כשאני שומע את הסיפורים האלה אני ממש יכול להרגיש אותו לידי ואיתי בלב.
הייתי רוצה להמשיך לספר לכם, על הדמות המופלאה הזאת ואני גם רוצה לציין שאני יודע את כל הסיפורים עליו, כי את כולם שמעתי מאבי אבל לא סיפרתי לכם הכל כי אין לי את כל הזמן שבעולם לכתוב.. אולי אספר לכם בהזדמנות אחרת.
“דוד בוא לאכול את ארוחת הצהריים!”
“אל דאגה אמא אני כבר מגיע!”
“ביי ביי לכם ילדים חמודים!”
