שם הכותבת:לאה קדרנל.
שם בי”ס:ברויאר בוגרים.
מס’ בי”ס:088634250
סיפורה של ילדה בת 8
“אמא? איפה אני? זה חלום?” כל השאלות האלו יצאו מהפה של שוהם, ילדה בת 8.
שוהם שכבה על מיטה בבית חולים. היא רק התעוררה מניתוח בפנים.
כך זה קרה:
יש לשכנתה חתולה בשם שלג. שלג הייתה במיטתה כאשר שוהם באה לבקר, והיא ישבה לידה וליטפה אותה. אך כשניסתה לחבק את שלג, היא שרטה אותה בלחי ולא הרפתה עד שהייתה באוויר (היא הייתה באוויר כי שוהם קמה ברגע ששלג שרטה אותה, וטפריה של שלג היו נעוצות בלחי של שוהם.)
שוהם נסעה עם אמא שלה לבית חולים מיד לאחר השריטה. בבית חולים, שמו לה פלסטר קטן במקום השריטה, ואמרו לה לחזור ביום למחרת. למחרת, כששוהם הגיעה עם אמא שלה לבית חולים, רופא בדק אותה, ואמר שיש לה מוגלה בפצע, שהיא צריכה ניתוח, ואולי לישון בבית חולים לכמה לילות.
בבית חולים, נתנו לשוהם I.V. , הכניסו אותה לחדר של הניתוח, ונתנו לה תרופה מיוחדת דרך הI.V., שגרם לה ללכת לישון בתוך דק’ ספורות. כשהתעוררה ב-11 בלילה, הרגישה ממש גרוע. “אמא? איפה אני? זה חלום?” שאלה שוהם. זוכרים את המשפט הזה? אז זהו. הגענו למקום שבו התחלתם. כל השאלות של שוהם, הילדה בת 8.
שוהם נסתה לקום מהמיטה אך אמא שלה דחפה אותה חזרה לתנועת שכיבה. היא אמרה לה שזה לא חלום, ושהיא בבית חולים. הרופאים היו צריכים את החדר, אז הם הוציאו את המיטה (עם שוהם עליה) לחדר אחר. היא הצטרכה להשאר בתנוחה מסויימת כדי שלא יכאב לה הראש. לאחר כחצי שעה, הרופאים נתנו לשוהם כסא גלגלים, ואמרו לאמא שלה היכן נמצא חדרי השנה של המרפאה. שוהם ואמא שלה התחילו בדרכם לחדרים, והיגיעו מאוחר בלילה.
שם, האחות הראתה אותן לחדר שלהן, והן הלכו לישון בתוך דק’ ספורות. למחרת בבוקר, בשעה 5:00 נכנסה לחדר אחות, ושם חיברה צינור עם תרופה לשוהם דרך ה I.V. ., שהייתה צריכה לקבל כל שמונה שעות (את התרופה). אם שוהם רצתה ללכת למקום כלשהו, היא הצטרכה לגרור את המתקן I.V. איתה. היא הרגישה שאין לה תקווה לשמחה. שאין אור בקצה המנהרה.
כשעה לאחר שהתעוררה, התפללה, ואכלה את ארוחת הבוקר שהגישו לה הרופאים, באה אחות שהיתה צריכה להכניס לתוך החור בלחי של שוהם מהשריטה תרופה. אך לפני כן, היא הצטרכה לשתוף את החתך. זה היה הפעם הראשונה בשביל האחות, לעשות משהו כזה, והיא נכשלה. אבל, האחות חשבה שהיא הצליחה, וכשיצאה מהחדר של שוהם, התחילה לשיר:” הצלחתי! הצלחתי!” באה אחות נוספת והצליחה את מה שהאחות הראשונה לא. לאחר מכן, משפחתה של שוהם באה לבקר. כל פעם שמשפחתה בקרה, שוהם הרגישה מאושרת.
שוהם המשיכה לקבל תרופות דרך ה I.V עוד שלושה ימים. בימים אלו, באו אנשים מהצוות של בית החולים, ועשו עם שוהם אומנות בחדר אומנות, דיברו קצת על מה שקרה לה, והצחיקו אותה. זה גרם לה לפעמים לאושר. היא ראתה קצת אור בקצה המנהרה. אך מה שגרם לה להכי הרבה אושר היה ביקורי משפחתה.
כשימים אלו הסתיימו, יכלה שוהם ללכת הביתה, כי עתה הבריאה. למרות כל מה שהיא עברה, היא עדיין לא פחדה מחתולים, ולא נותר סימן מהשריטה. פתאום היא הרגישה שיש אור בכל המנהרה.
(מוסר: גם עם קרה משהו מפחיד, לא לתת לזה לרדוף אחריך כל החיים.)
