סיוט שלא נגמר

אספר לכם איך זה התחיל. הכל התחיל בבוקר אחד בבית הספר. כל בית הספר ראה מפלצת בגודל של כל בית
הספר. הוא היה גדול, אבל לא כל כך חזק, כי ירינו בו חץ יחיד וישר הוא נפל. התקשרנו למשטרה והם באו
לקחת אותו. לא היה להם תא מעצר גדול מספיק בשבילו, אז שמנו אותו בים והוא טבע בים. כולם היו שמחים
וקיוו שלא יצטרכו לעבור את זה שוב.
אבל היו כמה ילדים שהאירוע הזה עשה להם סיוט, ואחד הילדים זה אני.
הסיוט הוא כזה: הייתי יחד עם בני דודים שלי- ספייק, קית ואמבר. יש לכולנו כוחות מיוחדים. כל אחד עם
כוח מיוחד משלו.
אני- יש לי גוף חזק ושרירי, אני ממש גיבור.
ספייק- יורה סברסים גדולים ואין לו פחד גבהים.
קית- יש לה את כוח החיבורים והיא שורטת חזק שיוצא לך דם מהר.
אמבר- יש לה את כוח הרוח. היא יודעת להעיר נשמות. היא יורה אש והיא גרה בישוב.
זה היה יום שישי בערב ואני ו הבני הדודים התעוררנו פתאום בשירותים של מלון. ידענו שאנחנו צריכים לצאת
מהדלת כי אין משהו בשבילנו בשירותים. הדלת היתה נעול ה ! ניסינו לבעוט בדלת כדי לפתוח אותה. למזלנו,
אני הייתי בגוף של גיבור. בעטתי כזה חזק, הדלת עפה אחורה עד שהיא שבר ה את הקיר ממול. יש! אנחנו
בחוץ. אבל זה מלון והוא לא קרוב לבית שלנו. שוב, לא ידענו מה לעשות. הרגשנו מטומטמים- כי הלכנו לישון
בשירותים והתעוררנו בשירותים. אם הייתי יודע שזה סיוט, אולי הייתי הורג את עצמי כדי להתעורר.
ספייק, שיש לו חושים רגישים, הבין שההורים שלי גם במלון הזה. הוא הוביל אותנו לחדר של אמא ואבא שלי.
גיליתי שההורים שלי הפכו לזומבים. פחדתי שהם ינשכו אותי ואז אני אהפוך לזומבי. ראינו את הנשק של
אבא שלי. היינו חייבים לירות בהם. לצערנו הרגנו אותם.
קית פתאום אמרה לנו: “בואו איתי לפגוש מישהו”. הלכנו אחרי ה. ראינו את אמבר, שעד עכשיו לא היתה
איתנו. אמבר ירתה עלינו אש כחולה מיוחדת. זו אש שמעירה את הנשמה. האש העירה אותנו מהסיוט שלא
נגמר.
הסיוט שלא נגמר בעצם נגמר. כל סיוט ייגמר לך. אם אתה חושב דברים טובים.