סוף שהוא גם התחלה/הלל רוזנצוויג
אני מקפיץ גולות בבית החולים ונזכר בעצם איך בכלל הגעתי לפה, איך הכל התחיל…
נזכר בבוקר שמחת תורה העצוב שעבר עלינו. אפילו סבא וסבתא לא הגיעו כמו שהבטיחו. ערב שמחת תורה במושבנו עלומים היה משמח ומרנין כמו בכל שנה ושנה אבל הבוקר… הבוקר… פשוט נוראי. בבוקר שמעתי קול. הייתי בטוח שזה אבא שמעיר אותי לתפילה אבל מהר מאוד גיליתי שזו אזעקה. אחותי הילה רצה לחדר של הקטנים ועזרה לאמא להביא אותם למקלט ואני הלכתי לחפש את אבא. לאחר שהיינו במקלט כולנו: אבא, אמא, הילה, התאומים תמר ויאיר ואני, שמתי לב שהשעה רק 6:31 בבוקר. היינו במקלט שעות ארוכות, עד שסוף סוף יכולנו לצאת. את המשך השבת העברנו עם השכנים שלנו, מר וגברת ליבוביץ’, שכל ילדיהם כבר נשואים. ברגע שראיתי אותם חשבתי שאיזה מזל שסבא וסבתא לא הגיעו בסוף, כי הם ממש מבוגרים ויהיה להם קשה לשמוע את האזעקה. בשעה 17:00 לבש אבא מדים, ארז כמה דברים, נפרד מאמא והגיע אלי. הוא תפח לי על השכם בחיבה ולחש “תשמור בשבילי על אמא.”
מאוחר יותר, כשהתאומים כבר נרדמו, הסבירה אמא לי ולהילה מה קרה: “יש מלחמה, אבא בעזה”. כעסנו, אבא בעזה מלחמה? מוגזם! ידענו שקרה משהו בקיבוץ אבל נשארנו המומים. “מתוקים, מתוקים, לא גמרנו לדבר”, ניסתה אמא להעיר אותנו, “מפנים אותנו לבית מלון. למחר תארזו את זה” אמרה, ונתנה לנו רשימה של בגדים. הייתי עייף אבל עדיין ארזתי כמה דברים ונכנסתי לשינה טרופה במיטה של אבא.
במלון היו מלא פעילויות. כאשר עלינו מאחת הפעילויות ראינו את אמא בוכה חרישית. וגם התאומים הצטרפו לבכי במהירות. “אבא… אבא ניפצע” אמרה בקול שקט. “מה? איך?” שאלנו אני והילה פה אחד. אמא לא רצתה להוסיף שום דבר אבל הוסיפה מה שצריך:
“אני הולכת לבקר אותו, אתם תגיעו בהמשך ובינתיים דודה רחלי תגיע עם ילדיה להיות איתכם. דבר אחד ידענו, דודה רחלי אף פעם לא מגיעה בזמן. לאחר שהדודה סוף סוף הגיעה וישבנו לאכול, נזכרתי במילים שלחש לי אבא כשהתגייס… אוף איך אני מתגעגע… “יאיר אתה איתנו? יאיר?” קטעה את מחשבותיי דודה רחלי. “אסף, בעלי יבוא עוד חצי שעה בסדר? הקטנים יישארו כאן איתנו” הנהנתי וגמרתי לאכול.
בית החולים הוא מקום ענקי חשבתי, בעודי מסתובב במחלקות בית החולים סורוקה שבשדרות. ראשו של אבא היה חבוש וכך גם ידו השמאלית. מלא מכשירים מילאו את החדר. אמא ישבה ליד המיטה עצובה. רציתי להימנע מלראות את אבי הגיבור שוכב במיטה חסר אונים, אז שחקתי במספר גולות שמצאתי לאחר פשפוש בכיסי. הילה פשוט עמדה ללא נוע. ברגע הזה נזכרתי איך כל זה התחיל. נזכרתי באזעקה מחרישת האוזנים, נזכרתי במשפחת ליבוביץ’, ובעיקר איך נפרדנו לפני שאבא התגייס. כל המחשבות עייפו אותי, ושקעתי בשינה עמוקה. “יאיר, התעוררת כבר? אבא בניתוח בינתיים, הרופא אומר שחל שיפור בהתקדמות שלו”. “כן כן” פיהקתי פיהוק רחב. “נוסעים הביתה חבוב, יאללה”. הייתי יותר מידי עייף שאפילו לא הספקתי להעיר לאחותי שהולכים למלון ולא הביתה ונרדמתי חזרה.
עברו חודשיים ואבא הולך ונהיה יותר בריא. הרופא, דוקטור כהן, אמר לנו פעם אחר פעם כמה מזל יש לנו, ושאם אבא היה מתקדם רק עוד קצת היה ניפצע הרבה יותר קשה. ואנחנו הודינו לבורא עולם.
” גם בשעות החשוכות של הלילה תמיד יהיה כוכב קטן שיאיר לך את עצמך את הדרך הביתה” סוף
