סוף מעשה במחשבה תחילה
יומני היקר!
רציתי לספר לך סיפור שאני קצת מתבייש לספר לך, אבל יש פתגם שאני נזכר בו ובזכותו אני אתגבר, ‘דאגה בלב איש ישיחנה’ אז הנה הסיפור:
…………………
כשהמורה נכנס לכיתה, הבנו לפי הבעת פניו שהוא רוצה לומר לנו משהו, והנה זה קרה: “ילדים!” אמר המורה בחיוך, בעודו חושף שני טורים של שיניים לבנות. “אחרי שלמדנו במשנה, במסכת סוכה על דיני סוכה וארבעת המינים, תקבלו משימה מעניינת! כל ילד או זוג יעשה מוצג המסביר על אחת ההלכות! יש שאלות?” ברגע שהמורה שאל, הכיתה כולה קפצה והחלה לדבר אחד בדבריו של השני.
המורה התעשת מהר מאוד, והרגיע את הרוחות, “ילדים! לא התכוונתי לכזה רעש, התכוונתי שתצביעו! אז למי שיש שאלה שיצביע” כמה אצבעות הונפו, והמורה החל לענות לשאלות: “עד מתי אפשר להגיש?” שאל חיים בקולו העדין,
“עד י”ז אדר” השיב המורה.
“אפשר להיות שלישיה?” שאל-התחנן ברוכי,
“אם רוצים להיות שלישיה אז צריך להוסיף עוד הלכה” אמר המורה.
“עוד שאלות?” ווידא המורה,
ואף אחד לא ענה.
כששבתי הביתה מהלימודים, התיישבתי לאכול ארוחת צהריים, וסיפרתי לאמי על המוצג. אמי אמרה: “מני אתה עם זוג?” “לא, וגם אני לא רוצה” עניתי בקצרה, “למה?” שאלה אותי אמי, “כי אני לא רוצה שיהרסו לי את הרעיונות שלי” חתמתי את השיחה.
יום אחד, אמר לנו המורה “ילדים, הילדים שיגישו את המוצגים הכי מקוריים יקבלו פרס יקר ערך, וגם כל אלו שיגישו יקבלו פרסים נאים”. הבעות פניהם של הילדים נמלאו במרץ חדש וגם שלי. תכננתי שבצהריים אתחיל לעשות את המוצג, אבל התוכניות קצת השתנו. פתאום גיליתי שיש לי דברים אחרים, ודחיתי את המוצג לזמן אחר.
כך יום רדף יום שדחיתי ודחיתי לזמן אחר את המוצג, עד ש- “ילדים ארוחת ערב!” כולנו רצנו למטבח לראות את האוכל הטעים שאמא הכינה.
אכלנו את הארוחה החמה והטעימה, ופתאום צדו עיני ללוח השנה וגיליתי שהיום ט”ז אדר ומחר זה היום האחרון להגיש את המוצג! סיימתי מהר לאכול וברכתי ורצתי לחדרי להתחיל לעשות את המוצג. חיפשתי חומרים, את חלקם מצאתי וחלקם לא. אבל לא נורא, כך חשבתי. אבל מהר מאוד נתגלו אלי עוד בעיות והתייאשתי. בבוקר הלכתי לתלמוד תורה בעצב. אני הייתי היחיד שלא עשיתי מוצג.
………….
עכשיו יושב אני וכותב ביומני-בך ועוד מעט המורה נכנס. מאין יבוא עזרי?!
