סוף טוב הכל טובהלל סימון
שלום קוראים לי יוסי ואני בכיתה ד’. כל הסיפור התחיל בשנה שעברה, בהפסקת האוכל המורה הקריא לנו סיפור על ילד שעשו עליו חרם. יוני הילד הכי חזק וגבוה בכיתה החליט לחכות את הסיפור שהקריא המורה. יוני הודיע בהפסקה שהוא מלך הכיתה וכולם מעכשיו חייבים להקשיב לו. לא הבנתי שהוא מתכוון ברצינות. צחקתי ואמרתי לדוד, שיושב לידי בכיתה, שאני ממש לא מתכוון להקשיב לו. הסתכלתי אחורה, וראיתי את יוני מקשיב לשיחה. אכלתי אותה. שבוע שלם הייתי בודד. אף אחד לא דבר איתי ועשו עלי חרם. כל הכיתה השפילה אותי, לא שיתפה אותי במשחקים והמציאו לי שם לא יפה “תוכי מדבר”. הטעות הכי גדולה הייתה שלא סיפרתי כלום להורים שלי או למורה שלי. אמא שלי שמה לב שאני בימים האחרונים עצוב. בארוחת ערב אמא שלי ניגשה אלי ושאלה אותי: “קרה משהו? אתה נראה עצוב ומהרהר בזמן האחרון. אולי תזמין חברים לשחק איתך אחר הצהרים”, אמרתי בהיסוס “אין צורך” והלכתי לישון. יום למחרת התארגנתי והלכתי לתלמוד תורה. שהגעתי לתלמוד תורה נשמע מאחורי הקול של יוני, מלך הכיתה “הי תראו את תוכי מדבר הזה” כולם הסתכלו עלי ושתקו. ואף אחד לא נסה לעזור לי. נעלבתי ועצרתי את הדמעות. כעבור כמה דקות נשמע קולות צחקוקים הבנתי מיד שזה עלי. הגעתי לכיתה והפעם כבר לא הצלחתי להתאפק ופשוט צעקתי על כל הכיתה “די! לא נמאס לכם להציק לי? ככה אתם עושים לי? לא עשיתי לכם שום דבר ואתם כבר שבוע מעליבים אותי.” פתאום הרגשתי שאני חזק יותר והחלטתי שאני לא אתן לזה לקרות. הגיע הזמן שהילדים בכיתה יבינו שמה שהם עשו זה טעות. כל הכיתה אמרה לי “תוכי מדבר….”. בשיעור האחרון חשבתי כל הזמן, ולא ידעתי מה לעשות אמרתי לעצמי שאני חייב להגיד לאמא שלי. פתאום נשמע הקול של הצלצול ונבהלתי ממש, לא שמתי לב שעבר הזמן. וכשהמורה הלך מלך הכיתה יוני אמר “תראו איך הוא נבהל מהצלצול”, אמרתי: “תפסיקו כבר! לא נמאס לכם?” אף אחד מהילדים לא העז להגיד לי משו, פשוט ברחתי מהכיתה ונכנסתי לבית בבכי. אמא שלי הצליחה להרגיע אותי די מהר. פתאום נשמעו דפיקות בדלת, ישר ידעתי שזה מישהו מהכיתה שלי. זה היה דוד. הוא סיפר לאמא שלי את כל הסיפור שקרה בזמן האחרון. אמא שלי ניגשה אלי ואמרה לי “עכשיו אני יודעת מה קרה, כמה השפילו אותך, למה לא אמרת לי? טוב מעכשיו ננסה לעזור לך שזה יפסק. הכי חשוב שתהיה בשמחה” ירדתי לשחק בגינה עם דוד. כמה חברים רצו אליי ובקשו סליחה, הם לא חשבו שככה נעלבתי. הם הזמינו אותי לשחק איתם. זרחתי מאושר עד השמים. לאחר כמה דקות של משחק הגיע יוני, מלך הכיתה. חשבתי לעצמי בלב מה הוא עכשיו יגיד? מה יהיה לו עכשיו להגיד עלי? פחדתי מאוד, מלך הכיתה קרא לי רגע לצד ואמר לי תסלח לי בבקשה לא התכונתי. חשבתי שאני סתם מחכה את הסיפור שהמורה הקריא לא ידעתי כמה בלאגן זה יעשה. אמרתי לו שאני סולח רק אם הוא לא יעשה את זה שוב. הוא אמר “אני מבטיח, רק תסלח לי בבקשה!” אז סלחתי לו. הוא שאל אם אפשר להצטרף למשחק אמרנו כן בשמחה. בערב עליתי מהגינה הביתה והייתי מאושר אמא שלי שאלה אותי איך אני כזה שמח? אמרתי לה בחיוך “סוף טוב הכל טוב”.
