סוד השמיטה/ אביטל זנו
זה התחיל כשדן קרא את הספר האהוב עליו, שעסק בנושא השמיטה. הוא כמעט הגיע לפרק השלישי, אבל פתאום קרה דבר נורא מוזר: הוא רק שינן לעצמו דברים חדשים שלמד על השמיטה, ופתאום אור זהוב זהר בחדר וחור גדול , שדמה לכיסי אוויר, נפתח בחדר.
דן נמשך לתוך החור במערבולת של צבעים וצורות והגיע למקום אחר לגמרי. דן התרשם שהיה מדובר במקום די מטופח: בכל מקום שנשא אליו את מבטו הוא נתקל בחלקת דשא זוהרת, בעלת פרחים, עצים או ירקות קטנים. אבל למרבה תדהמתו, דן גילה גם בכל חלקה טרקטורים, מחרשות ואנשים העובדים כביום רגיל. דן נדהם! הוא ידע שכל המלאכות שהאנשים מבצעים אסורות בשנה זו, שהייתה שנת שמיטה. הוא נשא מבט לימינו, וגילה כספת. הכספת נתנה רושם קצת מיושן, היא הייתה עשויה מעץ כהה והיו חרוטות עליה חריטות מזהב. המחשבה הראשונה שעברה לדן בראש הייתה “ואוו”, אבל לאחר מבט מעמיק, הוא גילה שהכספת פרוצה. מייד התחלפה שמחתו בפחד. גנב מסתובב במדינה הזו.
לאחר שדן התעשת ,הוא פתח את הכספת ומצא בה באותיות של קידוש לבנה: “סוד השמיטה”. דן התרשם שהיה מדובר בחפץ די חשוב, והיה לו חבל שגנבו אותו. לפתע נשמע מאחוריו קול עדין: “עצוב, נכון?” דן קפץ בבהלה. מאחוריו עמד איש הדור פנים, בעל חליפה שחורה כלילה ועניבה ירוקה. על פניו האציליות הייתה נסוכה הבעה של צער. דן, שהתרשם שמדובר באיש חשוב, דיבר אליו בנימוס: “בוקר טוב אדוני. לי קוראים דן. ומי אתה?” האיש לא נראה מופתע מפנייתו של דן, ולפתע הוא התחיל לדבר בקול עמוק: “בוקר טוב, דן. בדיוק לך חיכיתי. שמי הוא אלון גולד. אני הרב הראשי במדינתנו, מדינת השמיטה. בוודאי ראית את כספת סוד השמיטה שלנו” אמר אלון והפנה את ראשו לכיוון הכספת.
“מה זה סוד השמיטה?” התעניין דן ואלון המשיך להסביר: “אה, בדיוק זה מה שקיוויתי שתשאל. סוד השמיטה זה הספר הכי חשוב במדינתנו. הוא מכיל את כל הסודות וההלכות של שנת השמיטה, וכל 7 שנים מגיעים כל תושבי המדינה ללימוד משותף. אבל השנה כפי שאתה רואה, ספרנו נגנב ומכיוון שהתושבים לא למדו השנה, הם אינם יודעים מה מותר ומה אסור בשנת השמיטה”. “אני מוכן להחזיר לכם את הספר ” אמר דן במהירות. הוא מאז ומעולם אהב הרפתקאות. “באמת?” התפלא אלון “תודה רבה לך! אני מוכן להקצות לך את המרכבה המלכותית. יש לנו השערה מי היה יכול לגנוב את הספר”. “באמת? מי?” הסתקרן דן ואלון ענה: “הפושעת המפורסמת גפן בן-ציון היא מועמדת רצינית. לכן, אני מציע שתיקח איתך נשק” אמר אלון ונתן לדן פגיון ארוך עטוף קיסוס. “מי שיפגע מפגיון זה לא יוכל להחלים קרוב לשנה” הבטיח אלון לדן, שלקח את הפגיון, נפרד מאלון ועלה על המרכבה.
המרכבה הייתה יפה מאוד: דפנותיה היו עשויות מעץ מייפל עם גילופי זהב בידי אומן. בתוך המרכבה היו ספות קטיפה ירוקות בעלות משענת גבוהה וחלונות עם וילונות זהב קטנים. כעבור כחצי שעה הם הגיעו לבית מוזנח עם חצר קטנה. לאחר שדן אמר “תודה” לנהג המרכבה והתקרב לדלת, שכצפוי הייתה נעולה. דן שלף את פגיונו ובקושי מסויים הצליח לפצח את המנעול. הוא נכנס והתחיל לתור אחר הספר. בדיוק כשהגיע למטבח נשמע קול קר מאחוריו: “הנה אתה סוף סוף. חיכיתי לך” הוא הסתובב וגילה את גפן בן-ציון, עם אקדח שלוף.
