שיר פקחה את עיניה והסתכלה מבעד לחלון. השמש זרחה וכמה ציפורים צייצו מעל לעץ התפוחים שבחצר. היא הסתכלה בשעון וראתה שהשעה היא שבע ורבע. שיר נזכרה שהיום מתחילות משמרות הזהב שלה, והיא צריכה להגיע לבית הספר רבע שעה לפני הזמן שהייתה רגילה לצאת בו בכול בוקר. היא קפצה ממיטתה והתארגנה בזריזות. בדיוק כשסיימה להתארגן נשמעו דפיקות בדלת. היא פתחה אותה וראתה את חברותיה: נועם, רננה, ויעל מחכות לה בחוץ. “שכחת שיש היום משמרות זה”ב?” שאלה אותה נועם. “רק הרגע נזכרתי” הודתה, והארבע התחילו לצעוד לעבר בית הספר. הם נכנסו לבית הספר הניחו את התיקים והלכו לחדרו של שלומי האב בית כדי לקחת את המקלות והאפודות של משמרות הזה”ב. כשנכנסו לחדרו של אב הבית מצאו שם את המקלות והאפודות שלהם אך מקל אחד היה חסר. “הנחתי אותו בדיוק שם”, אמרה יעל והצביעה לעבר ארונית ישנה. “חיפשתי שם מאה פעמים ..הוא לא שם!” קראה נועם בעצבנות. “היי! יש פה מקל אחר..” אמרה רננה והצביעה על מקל משונה שעמד בצד. “אני ייקח אותו במקום המקל הרגיל שלי”, אמרה בניסיון לפייס בין שתי חברותיה. “נו, טוב” אמרה נועם והם צעדו אל עבר מעבר החצייה ונעמדו במקומן.
בדיוק אז עבר שם מנהל בית הספר. הוא בירך את הבנות לשלום, עצר והסתכל במקל של רננה במבט מופתע. “מאיפה לך המקל הזה?”, שאל את רננה, “זה לא המקל הרגיל שלך , נכון?” “לא מצאנו את המקל הרגיל שלי, כשראינו את המקל בפינה, חשבנו שזה יהיה בסדר אם ניקח אותו בהשאלה למשמרות”, השיבה רננה. המנהל לקח את המקל והסתכל עליו מקרוב “אני חושב שהמקל הזה שלי, תצטרכו לחפש לכם מקל אחר”, אמר והסתלק בפתאומיות כשהמקל בידו. הבנות התפלאו מהתנהגותו המוזרה. המנהל היה אדם מנומס מאוד ומעולם לא לקח דברים מאחרים או הסתלק באמצע שיחה.
כשחזרו לכיתה מיהרו אל בת כיתתן נעמה, שהייתה ביתו של המנהל. “אבא שלך התנהג בבוקר מאוד מוזר”, אמרו לה וסיפרו את מה שקרה.
“אבי אף פעם לא מתנהג ככה”, התפלאה נעמה. “תוכלי לשאול אותו על מה שקרה?”, שאלה שיר, “הרי זה בסך הכול מקל! מדוע הוא התנהג כל כך מוזר?” “בטח” ענתה נעמה, “אני אשאל אותו עוד ההפסקה”.
לאחר ההפסקה, בשיעור היסטוריה נכנס המנהל ואמר:” חלקכן ודאי שמעתן מה קרה הבוקר ואתן תוהות מדוע התנהגתי ככה. בואו ואסביר לכן: “המקל הזה חלול בתוכו”, “הוא באמת הרגיש קל”, לחשה רננה ליעל. “בתוך המקל נמצאים כתבים עתיקים בעברית קדומה”, המשיך המנהל בסיפורו, “אף אחד ממשפחתי לא הצליח לפענח אותם. במהלך השנים חשבנו לפנות למומחים לעברית קדומה, אך חששנו שהם ייקחו מאתנו את הכתבים ולא יחזירו אותם”.
“אוכל לראות אותם?”, שאלה המורה להיסטוריה, “במהלך לימודיי למדתי עברית קדומה ויתכן שאוכל להבין חלק מהכתבים”. “את חושבת שתוכלי לתרגם אותם?”, שאל המנהל בתקווה, והמורה להיסטוריה הנהנה. “הנה הכתבים”, אמר המנהל לאחר שהביאם ממשרדו. המורה התחילה לפענח ולאחר כחצי שעה הכריזה בהתרגשות: “מצוירת פה מפה!” המנהל לקח את הכתבים ואמר שעוד היום ילך בעקבות המפה כדי לראות לאן היא מובילה.
למחרת המנהל נכנס לכיתתן. הוא החזיק בידו קופסת כסף גדולה, הוציא את תוכנה – ספר תורה ישן וחייך לעברנו: “מצאתי את ספר התורה של סבא רבא רבא שלי והכול בזכותכן!”
