סבתא שלי, מינדי גרסטמן (האגר מהבית), נולדה בארצות הברית. אני רוצה לספר איך היא עלתה לארץ בזכות נחמה ליבוביץ’.
בקיץ תשמ”ב, כשהיתה סבתא בת 18 וחצי, היא באה לארץ לביקור. אמא שלה המליצה לה ללכת לשיעור שנחמה ליבוביץ’ היתה מלמדת פעם בשבוע, בשכונת רוממה. אבל בשביל להשתתף בו היה צריך לקבל הזמנה. לא היה לה טלפון אישי אלא רק טלפון ציבורי רחוק מהדירה, אז היא הלכה לשם, הכניסה אסימונים והתקשרה אליה. נחמה שאלה אותה איך קוראים לה, בת כמה היא ומה היא לומדת, וסבתא ענתה לה שהיא לומדת רפואה בחוץ לארץ. אז נחמה שאלה: “למה בחוץ לארץ? אין לנו בתי ספר טובים כאן, בארץ?” אז סבתא ענתה לה: “יש בארץ, אבל לא חשבתי לנסות להתקבל לשם”. אז נחמה שאלה: “למה לא ניסית להתקבל?… את מוזמנת להשתתף בשיעור, ואני מבקשת שתבטיחי לי שתנסי להתקבל ללימודים בארץ”. סבתא שלי בגיל 14 כבר תכננה לעלות לארץ ‘כשתהיה גדולה’, אבל בזכות נחמה היא בדקה את האפשרות לעלות כבר בזמן לימודי הרפואה. למרות שידעה עברית, בשיעור של נחמה, בפרשת כי-תבוא, סבתא כמעט לא הבינה מילה… אבל בעקבותיו היא התקבלה ללימודים בארץ, עשתה עליה והתחילה ללמוד כאן (למרות שבגלל המעבר ללימודים בארץ היא סיימה אותם בערך שנתיים יותר מאוחר ממה שהיתה מסיימת בחוץ לארץ!).
הרבה פעמים כשסבתא באה לספריה הלאומית ללמוד למבחנים, נחמה גם היתה יושבת שם. הספרנים והחוקרים כולם כיבדו את נחמה וניסו לעזור לה (היא היתה אז זקנה). היו לה הרבה ספרים על השולחן (הכי קדמי, ליד הספרנים שהביאו לה מה שביקשה). למרות שהגיעה לפני סבתא לספריה, היא יצאה אחריה.
סבתא סיפרה לי על עוד שיעור ששמעה מנחמה, בשבת פרשת וירא בקיבוץ טירת צבי, אחרי סעודת ליל שבת. חדר האוכל היה מלא, היו שם 400 איש. נחמה התחילה עם דברי שבח לאירוח המפנק. בשיעור היא הנגידה את רש”י והרמב”ן האם אברהם הבין שמדובר במלאכים. במהלך השיעור אם מישהו הצביע לשאול שאלה או לענות תשובה נחמה פנתה אליו בשמו! היא זכרה את שמותיהם משנים שעברו (פעם בשנה היא היתה מתארחת שם). למרות שנחמה היתה נמוכה וסבתא ישבה מאחורי 400 איש בטירת צבי היא הצליחה לשמוע, כי נחמה דיברה בקול רם וברור. וכמו שאתם רואים, עד היום סבתא זוכרת את השיעור.
במהלך הלימודים סבתא הכירה את סבא שלי, בנימין גרסטמן. גם סבא למד באותה שנה אצל נחמה ליבוביץ’, קורס שבועי במכון גרוס. הם התחתנו בארצות הברית, אבל את השבע-ברכות האחרון חגגו, גדול כמו חתונה, בארץ. הם הזמינו את נחמה ליבוביץ’, בסוף היא לא הגיעה, אבל שלחה ברכות ועד היום סבא וסבתא שומרים את הברכות ששלחה.
סבתא התחילה לעבוד כרופאה, ולפני שנחמה נפטרה היא התאשפזה במחלקה שבה סבתא עבדה. כל בוקר הגיע פרופסור מכובד והיה מטפל בנחמה כאילו הוא אחות סיעודית, אפילו ביום החופש שלו בא ושאל אותה מה היא צריכה. כמה מתלמידיה ישבו במשך כל היממה, כל השבוע, ליד מיטתה כדי שלא תהיה לבד (לא היו לה ילדים משלה).
סבתא ראתה את מסמך הקבלה של נחמה לאשפוז והיה כתוב שם “מקצוע: מורה”. ואפילו שהיא אף פעם לא מתקנת אחרים היא העיזה והוסיפה שם אות: המורה. כי בעיניה, ובעיני כל מי שהכיר את נחמה, היא לא סתם מורה, היא ה-מורה. היא היתה מורה כל כך מוכשרת שאי אפשר היה לשכוח מה שלימדה. כשראו את מה שסבתא הוסיפה למסמך, שאלו אותה למה כתבה כך. היא סיפרה להם את כל הסיפור איך נחמה ליבוביץ’ שכנעה אותה לעלות לארץ ולהתקבל ללימודים כאן, והם התפעלו מנחמה שבזכותה סבתא נמצאת כאן.
