”אבא תוכל לספר לי על סבתא?” שאל רועי.
אבא של רועי מספר: ”סבתא שלי היתה גיבורה. בגיל 16 שלחו את כל המשפחה שלה ואותה לאושוויץ. הפכו אותם לאסירים שהיו מקבלים פיסת לחם קטנה אחת כל יום. סבתא שמרה כל פיסת לחם למרות הרעב ולבסוף נתנה לאחותה הקטנה אייבי, מתנה ליום ההולדת את כל פיסות הלחם ,שהיא שמרה במשך כל הזמן.
סבתא שלי, אחותה אייבי ודודה שלה קלרה היו צריכות להכין כדורים לגרמנים. למרות שהיה מסוכן הן קלקלו בסתר את הכדורים. את הכדורים היו מביאים בארגזים ועל הארגזים היו מדבקות גדולות. דודה של סבתא שלי היתה לוקחת את כל המדבקות והיתה כותבת עליהן את כל התפילות. לבסוף יצא ממה שהיא כתבה סידור. היא נתנה את הסידור לאשה בשם דיטה, שלא ידעה דבר על היהדות. כך דודה של סבתא שלי קלרה קירבה את דיטה ליהדות. הסידור שקלרה הכינה ונתנה לדיטה נמצא עד היום במוזיאון “יד ושם.”
סבתא הגיעה לארץ באוניית המעפילים בירייה, אחרי שנעצרה במחנה עתלית. לשם הגיע דוד שלה כדי לקחת אותה לקיבוץ כפר מסריק. אבל סבתא עזבה את הקיבוץ אחרי שהבינה שלא מקיימים שם אורח חיים של תורה ומצוות. היא אמרה “לא בשביל זה הגעתי לארץ ישראל. סבתא ניקתה בתים של אחרים בעיר יפו כדי להתפרנס. אבא סיים את סיפורו.
רועי ישב מהורהר ועצוב וחשב על מה שאבא סיפר ואז אבא של רועי הוסיף: “לפני 8 שנים נסעו שני נכדים של סבתא יפה, קצינים בצבא, למסע בפולין. הם הגיעו למחנה ההשמדה אושוויץ שבו היתה סבתא יפה. שני הנכדים התקשרו לסבתא ממחנה ההשמדה וצעקו יחד עם כל היחידה :”עם ישראל חי!!”
