נשף חנוכה המפחיד
סיפורנו מתחיל במלחמת חרבות ברזל. יום אחד לפני חנוכה התכנסו כל ילדי בית הספר “כנפי
רוח” שבחריש במרחב המוגן של בית ה ספר. מנהל בית הספר ששמו אורי ס יפר את סי פור חנוכה
על המכבים שניצחו את היוו נים ו על נס פך השמן. פתא ום , דובי אמר מה עם נשף חנוכה? המנהל
אורי עמד דקה בשקט, ניכר שהעני ין מ טריד אותו, הוא התחיל לענות: “ילדים, אתם זוכרים
שאנחנו במלחמה עכשיו?…” אך קול נפץ אדיר קטע את חוט המחשבה של המנהל אורי. כולנו
נלחצנו מאוד, לא ידענו מה ל עשות. אך המנהל אורי אמר : “אל תילחצו כי אנחנו במרחב מוג ן”.
קול ה נפץ נדם, דני יועץ בית הספר נכנס ואמר למנהל אורי “היו יירוטים”. המנהל אורי המשיך
את תשובתו: ” יכול להיות טילים ואזעקות ולכן לא מתאים לקיים נשף”. דובי אמר : “אולי בכל
זאת נאפיל את החלונות ונדליק את החנו כייה?”
מאור אמר ” איך נדליק את חנוכייה ללא שמן?” המנהל אורי הסתכל סביבו ואמר ” אתה צודק,
באמת אין לנו שמן ונרות”. צור שיתף בקול רם ” נלך דרך סמטאות העיר ונבקש שמן או נרות
מאנשי העיר”. כולנו ישבנו בממד וחשבנו איך לפתור את הבעיה. למחרת בבוקר חזרנו לבית
הספר. בהפסקת 12 אליה וד ובי תכ ננו את הדרך שבה הם יבקשו שמן או נרות. בשיעור אומנות
המנהל אורי הגיע לכ יתה של דובי ואמר “מי מתנדב לקש ט את המרחב המוגן?” ידעתי שמאיר
אוהב לצייר ומאוד יצירתי, פניתי אליו בשקט ושאלתי אותו “האם אתה רוצה לקשט את המרחב
המוגן? ” מאיר שמע את הבקשה ומאוד התלהב, ישר רץ לפעולה. בערב יצאו דובי ואליה לבקש
שמן ונרות. פתאום שוב נשמע קול נפץ אדיר, מתוך כל הרעש נשמעה צעקה מהשוטר ברחוב
“ילדים רוצו הביתה ” דובי ואליה רצו במהירות לבית הספר. ברגע שהתחילה האעזקה המנהל
אורי ספר את התלמידים וראה שאליה ודובי לא נמצאים, הוא נלחץ מאוד, אני אף פעם לא ראיתי
את המנהל לחוץ כמו שהוא היה.
אליה ודובי נכנסו במהירות רבה למרחב הממוגן של בית הספר. המנהל אורי ראה אותם וחיבק
אותם חזק ואמר להם כל הכבוד לכם שהייתם אחראים ומצאתם שמן להדלקת נרות. כל ילדי
וצוות בית הספר התכנסו יחד במעגל ורצו להדליק יחד את נרות החנוכי יה, אך האזעקות לא
פסקו, שעה שלמה ישבנו יחד , שרנו שירי חנוכה אבל לא הצלחנו להדליק את החנוכי יה. פתאום
לדובי ואליה צץ רעיו ן להציג הצגה על “אנט יוכוס הרשע “, ההצגה הייתה פשוט מצחיקה, כולנו
נהננו מאוד, ושכחנו מהמצב בחוץ. ה אזעקות בחוץ פסקו, הביטחון שלח הודעות שאפשר לצאת
מהמרחב המוגן. יצאנו כולנו החוצה אל המגרש המקורה של בית הספר, הכ נו את החנוכייה, הרב
משה של בית הספר הדליק את החנוכי יה ובירך בקול רם את הברכות, כולנ ו התרגשנו מאוד, שרנו
את המזמורים, רקדנ ו במעגלים ואכלנו סופגניות ולביבות.
אני בטוח שכמו שהדלקנו נרות, ואנחנו זוכרים שהמכבים נצחו את היוונם, אנחנו ננצח במלחמת
חרבות ברזל.
