נעלמת בזמן

בזמן שכולם היו עסוקים בעיניינים שלהם, אני פשוט רציתי
לברוח קצת מהיום יום. לא ידעתי שהבריחה שלי תהיה הרבה יותר
גדולה ממה שדימיינתי. רגע, אולי כדאי שאתחיל מההתחלה
אני הדסה, הדסה רבינוביץ’. אני גרה בתל אביב ואני בכיתה ט’.
הכל התחיל בבית הספר. אני וחברותיי מדברות, “אני פשוט לא
מאמינה!, איך פגשת אותה!!!” “כן אני יודעת אני ממש מזליסטית”
לחששו נויה ועמית. “הדסה את מקשיבה בכלל?!” שאלה אותי עמית
בכעס. “אני?…מה? אה..כן ברור”, עניתי. עמית גלגלה עיניים וככה
בערך העברנו את ההפסקה. בסוף היום חזרתי הביתה, אכלתי
והלכתי לחדר שלי. ירד הערב ואחרי שאכלתי ארוחת ערב, צחצחתי
שיניים, והלכתי לישון. לא היה לי כוח להמשיך את היום. לא היה לי
יום טוב. בזמן האחרון אני רוצה פשוט להיעלם למציאות אחרת.
עצמתי עין ופתאום אני שומעת רעש מבחוץ רעש מוזר מאוד שהולך
ומתעצם. התעלמתי, עצמתי עין אך אותו הרעש הצורמני והמעצבן
המשיך להפריע לי במנוחתי. בן רגע, החלטתי שזהו! יצאתי לבחוץ
כשרק פיג’מה לגופי, כולי מכוונת מטרה למצוא מאיפה הגיע הקול
הזה ולהשתיק אותו
אך לפתע פתאום, חשתי שרוח חזקה מושכת אותי! נגררתי במורד
הרחוב. צעקתי וצרחתי לעזרה אבל לא היה איש ברחוב. חשכו
עייני. כנראה שאיבדתי הכרה לכמה רגעים, וכשפקחתי את עייני לא
הבנתי כלום! הייתי בסמטה חשוכה עם שקיות זבל זרוקות על
אספלט. איפה אני? אני מכירה את תל אביב טוב מאוד ואף פעם
לא הייתי בסמטה הזאת! התקדמתי במורד הסמטה ובסוף הגעתי
לרחוב ראשי מוזר מאוד והיו כמה מכוניות שנסעו אבל המכוניות
ממש מיושנות. ראיתי אישה עוברת ושאלתי אותה “סליחה, את
יודעת איפה רחוב המגיד?” והיא ענתה לי “איני יודעת על מה את
מדברת, אנו ברחוב יהודה הלוי”. מהה? זה לא הגיוני!!! רחוב יהודה
הלוי כבר לא קיים כמה עשרות שנים!! ״טוב תודה”, השבתי לאשה
שנראתה לי קצת משוגעת. עברתי ליד איזה עיתון שהיה זרוק על
!!! הרצפה וכמעט התעלפתי! היה רשום שהשנה הייתה שנת 1914
אין מצב!!! אני באמת חזרתי בזמן!! פניתי לאיזה איש שבדיוק סגר
את החנות שלו “איזה שנה אנחנו?”, שאלתי אותו בבהלה. הוא הביט
כמובן”. הודיתי לו והלכתי. אני לא
בי במבט מבולבל ואמר “ 1914
מאמינה אני באמת חזרתי בזמן!!! המשכתי ללכת עד שלא יכולתי
יותר. עצרתי בספסל ואחרי מספר דקות אדם לבוש בגדי חייל של
פעם עם שפם עווה ופרצוף חמוץ התחיל לצרוח עליי בשפה לא
מובנת ופתאום נזכרתי שבשיעור היסטוריה לימדו אותנו על התקופה
העות’מנית, כשהטורקים שלטו בארץ. אמרתי לו “נו טורקית”
באילתור מוחלט. הוא הבין אז הוא קרא לאיש שעבר ברחוב היה לו
זקן דליל. החייל ביקש ממנו שיתרגם לי. החייל אמר שאני צריכה
ללכת הביתה כי מסוכן להיות בחוץ, לא הבנתי מה כל כך מסוכן
להיות בחוץ עכשיו, שאלתי “מה כל כך מסוכן בחוץ?” הוא ענה “ מה
אינך יודעת? משפחתך לא אמרה לך? מלחמה גדולה פורצת!” נכוןן!
בשנת 1914 התחילה מלחמת העולם הראשונה! וזה הזכיר לי
שאופס, אין לי משפחה ללכת אליה. מה אני אעשה? ומה ההורים
שלי עושים כרגע?, הם ראו שאני לא במיטה?, והאם הם קראו
למשטרה?, או שזה כמו בסרטים שהזמן עוצר מלכת? ״טוב אני
אלך הביתה״ שיקרתי והתחלתי ללכת לכיוון הים, האיש עם הזקן
הדליל אמר ״אני אלווה אותך״. אוי לא!, חשבתי. כשהחייל הלך
אמרתי לאיש ״האמת שאין לי בית ואין לי הורים״ לא ידעתי מה
לומר. אם אני אגיד שחזרתי בזמן, וודאי שלא יאמין לי ואני אהיה
בצרות, ״אוי ואוי קינדלך,אני אקח אותך לביתי הקטן. יש לי בת
שנראת בדיוק בגילך״. ״מעולה, תודה רבה!״ היה באוויר ריח של
ים. האיש עצר מול בית אבן קטן. הוא דפק בדלת ופתח בשיחה תוך
כדי שחיכינו שמישהו יתן לנו להיכנס פנימה. הוא אמר ״סליחה שלא
הצגתי את עצמי, אני שלמה לוינשטיין. ואת?״ עניתי ״אני הדסה
רבינוביץ׳, ושוב תודה שהסכמתם לארחני״ איזה מזל שמר
לוינשטיין עבר שם כשהחייל הטורקי תחקר אותי. ועוד שבלעדיו
הייתי צריכה להעביר את הלילה בקור הזה. נערה צעירה פתחה את
הדלת. חשבתי מייד שהיא ממש יפה ושהיא אכן נראת בערך בגילי.
היא הביטה בי,״מי זאת?״ היא שאלה בקול ספקני. ״ זאת הדסה,
היא תישאר כאן הלילה״ ענה שלמה. פחדתי שהיא תשנא אותי אבל
היא חייכה אליי ואמרה בקול חגיגי ״ ברוכה הבאה לבית לוינשטיין!״
אני אסתר ביתו של שלמה ותמיד שמחה להכניס אורחים!״ היא
הייתה לבושה בשמלה בצבע תכלת ארוכה עם עיטורים יפיפיים. לא
ידעתי מה לומר, רק הורדתי את נעליי והתיישבתי על הספה החומה
שהיתה בסלון הקטן. חוץ מהספה היה גם שולחן קטן, שעליו היו
מונחים כפפות מתחרה. אסתר התיישבה לידי ושלמה בא עם מגש
על ידיו ובו משקה שלא זיהיתי. אסתר כנראה הבינה שאני לא מזהה
מה זה המשקה בעל המראה המוזר הזה, ולחשה לי ״זה תה נענע
ממש טעים!״ חייכתי ואמרתי ״נשמע מעולה ומריח נדיר!״ אסתר
הביטה בי במבט מבולבל ״נדיר? התה ממש לא נדיר! קהילות
רבות מכינות את התה הזה״ אמרה אסתר בהחלטיות. אופס, זה
כנראה ביטוי שלא קיים עדיין בתקופה הזו, חשבתי לעצמי בעודי
נבוכה. ״סליחה, בתקופה שלי אומרים את זה כל הזמן״, השבתי
באימפולסיביות. ״בתקופה שלך?!!״ בדיוק אז שלמה הגיע והגיש
לכל אחת כוס עם תה ואמר ״הדסה יקירה אולי תספרי לנו את
סיפורך ואיך הגעת ליפו?״ לא ידעתי מה לומר, לשקר להם? לעוות
קצת את האמת? החלטתי לומר להם את האמת.״ אולי לא תאמינו
אבל אשתף אתכם בכל זאת…״ ראיתי את אסתר מגניבה מבט
, לכיוון אביה, והמשכתי ״אז באתי משכונת אלנבי, ברחוב המגיד 17
ו…״, ״זה לא הגיוני! אין מקום כזה שקוראים לו אלנבי ואין המגיד!״
קטעה אותי אסתר, ״נכון, זה הקטע, אני באתי… משנת 2025 ! לא
הצלחתי להירדם בלילה ויצאתי החוצה, הרוח משכה אותי ופתאום
מצאתי את עצמי פה. אני יודעת שלא תאמינו לי וזה בסדר. לא
נראה לי שאני הייתי מאמינה לדבר כזה בעצמי״. שתקתי, לא ידעתי
מה לומר עוד. הייתי בטוחה שהם יתחילו לצרוח עליי שאני משוגעת
או משהו כזה. אבל להפתעתי, אסתר קמה, חיבקה אותי ואמרה:
״אוי את כל כך מסכנה…הלוואי שידעתי איך לעזור לך.״ שלמה
הניד את ראשו לשלילה, ״אני לא יודע מה אפשר לעשות. אני
מצטער״. אני הייתי אסירת תודה, ״תודה שאתם כל כך נחמדים
אליי״, אמרתי ומחיתי דמעה. ״טוב כבר מאוחר, אנא מכן, לכו
לישון. אני חושב שיש מספיק מקום לשתיכן במיטה שלך אסתריקה,
נכון?״ אמר שלמה בחיבה. ״כמובן״, ענתה אסתר והלכנו לחדר
שלה. כשנכנסנו לחדר כל החדר היה מבושם בבושם של פעם, ועל
הקירות היו תלויים מלא קרזות מהעיתון. המיטה של אסתר הייתה
קטנה למדיי ואני לא הבנתי איך שתינו אמורות לישון באותה המיטה
הפיצית הזאתי. אולם, לא אמרתי כלום. ״חדר יפה, נכון?״ שאלה
אסתר והביטה בי בציפייה. ״ממש״ עניתי בחיוך. היא פתחה את
הארון והגישה לי חולצה מכופתרת לבנה ומכנסי דגמ״ח בצבע בז’.
לא הבנתי איך אני אמורה לישון עם הבגדים האלה אבל הודיתי לה
ויצאתי לשירותים להתלבש. אחרי כשעה היינו רדומות במיטה
הקטנה והצטופפנו . פתאום קמתי בבהלה והערתי את אסתר, ״את
שומעת את הקול הזה? זה בדיוק הקול ששמעתי כשהגעתי לכאן!״
אסתר הביטה בי המומה. ואחרי שהתעשתה השיבה״אולי זה אומר
שתוכלי לחזור לתקופתך.״ מבטה היה רציני, ״אני חייבת להעיר את
אבי״, היא הוסיפה. הנהנתי, הערנו אותו, הוא היה המום ואיחל לי
הצלחה. הודיתי לו וחיבקתי את אסתר . יצאתי לבחוץ והאוויר שאב
אותי בחזרה אבל הפעם הופעתי במיטתי. ״פיו״ חשבתי. באותו רגע
אמי נכנסה והדליקה את האור. ״בוקר טוב אהובה!״ קמתי ואמא
שלי תהתה ״מאיפה יש לך את החולצה ואת המכנסיים האלו?״
אופס ״קניתי אותם כשהלכתי לקניון.״ שיקרתי. התלבשתי מהר
ורצתי למחשב. חיפשתי בוויקיפדיה על שלמה ואסתר לוינשטיין,
וכשראיתי מה כתוב עליהם פרצתי בבכי. היה רשום שבמהלך
מלחמת עולם הראשונה, שלמה התגייס למילואים והבטיח לאסתר
שיחזור אך הוא נהרג. אסתר לא ידעה זאת וחיכתה לו. אסתר לא
הייתה מוכנה לאכול עד שאביה יחזור. אבל הוא לא חזר ובסופו של
דבר מתה אסתר כשהיתה בגיל 17 .שטפתי את עיניי שהיו אדומות
מבכי. למה לא ידעתי על זה? למה לא יכולתי להקשיב בשיעור
היסטוריה, קיללתי את עצמי. יכולתי להזהיר אותם!!! פתאום חשתי
כובד בלב, מעין תחושת אחריות שלא נותנת לי מרחב נשימה.
החזרה הביתה לא הרגישה לי כמו חזרה לחוף מבטחים. הבנתי
שהזמן לא רק מחזיר, הוא גם לוקח, והלב שלי החזיק עכשיו גם את
.הסיפור של אסתר ושלמה לוינשטיין