נעלי בלט מכושפות
היה הייתה פעם ילדה בשם ורד. היא אהבה לשיר.
יום אחד בבית ספר קראו לה למזכירות, היא הלכה בחשש ו40 זוגות עיניים מסתכלים עליה יוצאת מהכיתה. היא מסתכלת אליהם תוך כדי הליכה, ופתאום היא נתקעה בדלת, והגיע גל צחוק. היא יצאה החוצה מושפלת ועצובה. כשהיא הגיעה למזכירות ראתה את אמא שלה, את המזכירה והמנהל מסתכלים עליה. ואז המנהל שאל “האם את ורד” ורד ענתה בהיסוס “כן” ואז אמא שלה, המזכירה והמנהל צועקים “את נבחרת לשיר בהופעת הריקוד של סוף השנה”. ורד נדהמה ולא הצליחה להוציא מילה מהפה. לאחר חמש דקות של שתיקה המנהל מציע לה ללכת לכיתה ופתאום היא הצליחה להוציא מילה אחת “תודה!”.
היא יצאה מחדרו של המנהל עם חיוך גדול על הפנים. ולאחר כמה דקות שבה ורד לכיתתה אבל הפעם לא חששה אלא היא באה עם ביטחון גדול. לאחר כמה ימים התחילו החזרות והן יצאו פשוט מושלמות!! ורד שרה מהמם והבנות רקדו מאחוריה.
יום אחד בסוף החזרה המורה הודיעה לכל התלמידות: “מהיום נתחיל דבר חדש! אתן תתחילו לבצע תורנויות ! זה אומר שכל אחת שיגיע התורנות שלה תישאר אחרי האימון ותסדר את מרחב הסטודיו שלנו”. מה איתך ורד רוצה להיות ראשונה?” שמעה ורד לפתע את מורתה שואלת ורד ידעה שאין טעם לתת למורה תשובה שלילית משום שהיא תצעק עליה ולכן לא ענתה ופשוט התחילה בתורנות. לפתע, ראתה זוג נעלי בלט יפות ששוכבות להן בפינה ונזכרה איך לפני שהיא התחילה את החזרות למסיבת סוף השנה הלכה יום אחד ברחוב עם אמה וראתה בחלון ראווה של אחת החנויות נעלי ריקוד דומות לאלה שמונחות מולה. וכולם יודעים שורד לא רקדנית כל כך מוצלחת, ורד חלצה את נעליה וקצת היססה ובסוף היא התחילה לרקוד אבל מהר מאוד הפסיקה “אני לעולם לא אצליח להיות רקדנית” חשבה לעצמה בייאוש. ורד נעלה את נעליה בחזרה ועמדה לצאת מהחדר כשלפתע שמעה קול חלש ודקיק אומר לה “אני מסכים איתך שלא רקדת כל כך מוצלח אבל אם תנעלי אותי על רגלייך את תשתפרי”. לרגע ורד לא הבינה מי מדבר אליה ושאולי רק דמיינה את הקול אבל כשהחלה לצעוד שוב לקראת היציאה שמעה את הקול קורא אליה “לאן את הולכת? את לא שומעת טוב?” ורד הסתובבה וראתה את נעלי הריקוד רועדות וזוהרות והבינה שלמרות שהדבר לא הגיוני אולי נעלי הבלט דיברו אליה – היא חלצה את נעליה ונעלה את נעלי הבלט והתחילה לרקוד ממש כמו בלרינה חיננית.
למחרת בבוקר בחזרה ורד שאלה את המורה אם גם היא יכולה לרקוד. והמורה הסכימה לבקשת ורד, ורד ממש שמחה חלצה את נעליה ונעלה את נעלי הבלט. המורה שמה מוזיקה וורד רקדה ושרה ממש יפה ומדויק לפי הקצב, כשהגיעה הופעת סוף השנה היא שמה את נעלי הבלט והתחילה לשיר ולרקוד כמו שלא עשתה אף פעם, מאוד מדויק ויפה!! בסוף ההופעה היו מחיאות כפיים חזקות מהקהל. וורד ידעה שהיא עשתה לאמא שלה נחת רוח ובכך קיימה את מצוות כיבוד הורים. וכל ילדי כיתתה רצו אליה והרימו אותה כשהם קוראים בשמה ומוחאים כפיים.
אחרי כל הקריאות ורד רצה וחיבקה את אמא שלה ואמא שלה חיבקה אותה בחזרה עם חיוך גדול על פנייה. לאחר כמה שנים כשורד גדלה היא הפכה להיות בלרינה מפורסמת ומוצלחת ותמיד זכרה את כך שהדבר קרה רק בזכות מנהל בית הספר, אמא שלה, ילדי כיתתה ומאת ה’ “הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו” אבל במיוחד ההצלחה הגיעה מאת עצמה שהאמינה שהיא יכולה למרות שכל השאר לא האמינו שהיא תעז לנסות.
“מי שמאמין – לא מפחד”
כתבה: אביטל פישלוביץ כיתה: ו’1
