נס חנוכה הפרטי של ויולט:
ויולט הייתה ילדה שקטה בת 14, היו לה אולי שתי חברות.
כשויולט הייתה בת 9 אמה נפטרה. ויולט גרה עם אבא שלה לבד והאווירה הייתה שקטה ושוממת.. בחנוכה, בחג האורים, דווקא בחג שאמה נפטרה, ויולט הרגישה משהו מיוחד, כאילו היא נמצאת איתה יותר מכל זמן.
בכל נר ראשון, ויולט הטמינה בחנוכייה בקשה: בבקשה ה’, תחזיר לי את אימי ואת אחותי” למרות שידעה שזה לא יתגשם, תלתה בכל שנה את התקווה, מידיעה שה’ מקשיב ושומע אותה, בפרט שהיא יתומה.
פעם אחת, בנר שלישי של חנוכה, ויולט הרגישה שהאור מושך אותה. היא התקרבה לנרות, נתנה לגופה להרגיש את תחושת השלווה. כשלפתע שמעה קול קורא לה: “ויולט, אני כאן!”
“ויולט,” “את שומעת אותי?
מה קרה?” שאל אביה פתאום.
“הכל בסדר,” מלמלה ויולט בחזרה..”כנראה דמיינתי” חשבה.
אך בימים הבאים המאורע חזר על עצמו וויולט החליטה לחקור את המאורע. כשאביה ייסע לקניות… ואז התקרבה לנרות, ושמעה שוב את הקול: “ויולט, בואי, אני כאן!”
“מי את?” שאלה בחשש.
“אני מישהי שאיבדת לפני זמן רב…” ענה לה הקול.
“אמא?”
“לא.. בואי תוציאי אותי מן המקום שאני כלואה בו..”
“א-אבל, ה-ה-הא-אש, אני לא יכולה לעבור דרכה” גמגמה.
“תסמכי עליי” הרגיע הקול”פשוט תושיטי יד”
“ט-טוב” אמרה ויולט בתקווה.
היא נגעה במרכז החנוכייה, במגן דוד, והחנוכייה התחילה להפיץ יותר אור, עד שהחדר כולו התמלא באור מסנוור וויולט הייתה צריכה לכסות עינה בידיה. ואז, בפתאומיות, הוא כבה.
“פקחי עינייך..” אמר הקול. ויולט פתחה באיטיות ובהדרגה את עיניה, וראתה את עצמה במראה, היא הביטה לצדדים, מחפשת מישהו, ואז קול בקע מן המראה: “היי, אני כאן!”
ויולט הבינה, שזאת לא מראה, אלה ילדה זהה לה. היא הייתה עם אותו הפרצוף הביישן שיש לויולט, העיניים הירוקות, השיער החום והפה הקטן. ובמשך כמה דקות הן הביטו באחת השנייה. הדמות הזרה באושר, ויולט בבלבול, עד שויולט הצליחה לפצות פה “מי את?” שאלה בבלבול.
“האמת, אני מעדיפה לגלות לך את זה בהדרגה… כי אם אני יגלה לך מי אני, את תתעלפי במקום, לפחות, זה מה שאני הייתי עושה! בעצם… אין כל כך דרך לגלות את זה! כאילו, אלא אם כן תמצאי תגלית סופר מרעישה לספר לי! אבל את בקושי מכירה אותי.. אווו! יש לי! רוצה משחק הכירות? אני אשמח לנסות את זה” היא צחקקה, ואז ראתה שיולט מביטה בה בהלם “אה.. סליחה.. אני פשוט קצת מתרגשת!” והמבט הביישני חזר אליה.. “קוראים לי מרינט ולך ויולט נכון? שמות דומים! אוו… זה בטח בגלל שאנחנו-” היא חסמה פיה בידיה.. “כמו שאמרתי, את תתעלפי אם אני יגלה אז אולי כדי שאני פשוט…”
“תשתקי?” שאלה ויולט והן התחילו לצחקק…
“אני אשמח לדעת.. מי את?” שאלה ויולט.
“אז תוכלי להוציא אותי מהחנוכייה?” שאלה מרינט בתקווה.
“אבל איך?” שאלה בבלבול.
“פשוט תחפשי את המגן דוד בקיר..” הסבירה.
“מצאתי!” קראה “תחזיקי בי!” אמרה לה ויולט. הן אחזו ידיים והחדר התמלא אור מסנוור עד שהוא כבה בפתאומיות, והן מצאו את עצמן בביתה של ויולט.
“זה הבית שלך?” מרינט התפלאה שלפתע הדלת נפתחה. אבא של ויולט נכנס, הניח את הסופגניות ורץ אל הילדה הזרה בסלון”מרינט?”הוא שאל, מתנשם.הוא חיבק אותה “אבא?” שאלה מרינט. וחיבקה אותו ועינהם התמלאו דמעות, וויולט צפתה בבלבול.. “מי זו?”
מרינט ענתה-“אני אחותך התאומה.”
עיניה של ויולט הוצפו דמעות והיא הצטרפה לחיבוק .
“נס החונכה הפרטי שלי”היא לחשה.
