זה קרה בימי מלחמת העולם השניה, בני משפחת תפוד התגוררו בעירה קרקוב שבפולין , אבא, אמא ואריאל הקטן בן השנתיים,
אב המשפחה היה אדם עשיר מאד לפני שפרצה המלחמה הם גרו בבית גדול מאד, עם חצר גדולה , היה שם בריכה לאווזים, חציר לסוס ועשבים לעז. כמה חודשים לפני שפרצה המלחמה אמא של אריאל נזקקה לטיפול רפואי וטסה לשוויץ לבית החולים, היא נשארה שם כל המלחמה כי לא יכלה לחזור לפולין.
כשפרצה המלחמה אבא ואריאל היו צריכים לצאת לגטו שהיה מקום קטן מאד ומלא במחלות, היה להם מאד קשה והם החליטו לצאת להתחבא בבונקר, הבונקר היה גדול היתה להם שם פרה ממנה שאבו חלב, אח לבישול ומיטות.
פתח הבונקר היה בין השיחים ובני המשפחה פחדו מאד מכל רשרוש, שמא זה הגרמנים, הם פחדו שלא יהרגו אותם, מדי פעם הנאצים היו עושים סיור ביערות לבדוק אולי מתחבא שם יהודי, בזמנים האלה האבא מאד פחד שאריאל לא ירעיש או יבכה ואז הנאצים היו יכולים לשמוע אותם, ולהכנס לבונקר ולקחת אותם משם.
מדי פעם אבא של אריאל היה יוצא לבדוק את השטח, לראות שאין גרמנים באיזור, כשהוא היה רואה שהשטח נקי , היה יוצא לסיבוב יחד עם אריאל.
באותו יום בו יצאו אבא ואריאל לסיבוב השטח היה נראה נקי מגרמנים, הם טיילו להנאתם כשלפתע הם שומעים : “עצרו הרגע”!!!, הם מאד נבהלו , הם התחילו לברוח וזרקו אבן לצד השני, הנאצים חשבו שיש בצד השני משהו והם הלכו לשם לבדוק מהיכן הרעש, ואריאל ואביו נכנסו במהירות לבונקר וכך נצלו חייהם,
כך הם חיו בבונקר עוד כמה חודשים עד שהסתימה המלחמה, בזמן המלחמה הם חשבו הרבה על אמא ולא ידעו מה קורה איתה בסוף המלחמה הם טסו לשוויץ כדי להיפגש עם האמא, הם הגיעו לבית החולים, בתחילה הם לא מצאו איזה חדר היא הם נבהלו וחשבו שהיא הלכה לפולין לחפש אותם ואז אמרו להם שהיא בחדר מספר 303 והם נפגשו, הם מאד התרגשו להיפגש ומצד שני היו עצובים כי אמא של אריאל עדיין לא היתה בריאה. אחרי חודש האמא הבריאה והם עלו לארץ ישראל, הודו לה’ על חייהם שנצלו, וחיו שם באושר
