בערב נר חמישי של חג החנוכה, דני עמד עם משפחתו ליד השולחן וחיכה להדלקת הנרות. החנוכייה עמדה במרכז השולחן והנרות הפיצו אור חמים ונעים בכל הבית. דני הרגיש שמחה גדולה בלב, כי חנוכה הוא חג של אור ונסים. לואי, הכלב הקטן של המשפחה, הסתובב סביבם בהתרגשות.
פתאום לואי קפץ בשמחה, השולחן רעד והחנוכייה נפלה על הרצפה. אחד הנרות נפל קרוב ללואי, והוא נבהל מאוד. לואי יילל וברח הצידה. דני רץ אליו במהירות וראה שלואי נפגע מהנר החם. דני פחד מאוד והתחיל לבכות. הוא חיבק את לואי וקרא להורים.
ההורים מיהרו לקחת את לואי לווטרינר. הווטרינר בדק אותו בעדינות ואמר שלואי צריך להישאר במרפאה לפחות שבוע ימים כדי שיקבל טיפול מתאים, ינוח ויתחזק. דני נפרד מלואי בלב דואג.
כשהוא חזר הביתה, הבית הרגיש שקט ועצוב בלי לואי.
בכל יום דני חשב על לואי והתגעגע אליו מאוד.
ובכל ערב, לפני הדלקת נרות החנוכה, דני עמד ליד החנוכייה והתפלל לה’. הוא ביקש שלואי יבריא במהרה ויחזור הביתה בשלום. דני נזכר בכל הניסים שהיו לעם היהודי בחנוכה, הוא ידע והאמין שגם היום ה’ שומע תפילות ומחולל ניסים.
דני קרא פרק תהילים בכל יום, וביקש מהקב”ה שייתן ללואי כוח ורפואה. הוא הרגיש שהתפילה מחזקת אותו וממלאה אותו בתקווה. אור הנרות הזכיר לו שהאור מנצח את החושך, ושגם ברגעים קשים צריך להאמין.
אחרי שלשה ימים, הווטרינר התקשר ואמר שלואי הבריא מהר מהצפוי. הוא יכול לחזור הביתה. דני שמח מאוד והודה לה’ על הנס. כשלואי הגיע הביתה, הוא כישכש בזנב ורץ ישר לדני.
בערב, כשהדליקו את נרות החנוכה, דני הסתכל על האור והרגיש בלב שמחה גדולה. “תודה לך הקב”ה” קרא בליבו, הוא ידע שזה היה נס חנוכה הפרטי שלו. בזכות האמונה, התפילה והאור של החג.
סוף.
