נס ההצלה
“שלום ,בנות!” נכנסה המורה שרה ,המורה ליהדות. “היום אספר לכן סיפור על עצמי,כדי ללמד אתכן על חשיבות הצדקה.
“כאשר הייתי כבת 10 שנים בהיותי תלמידה בכיתה ה’ עברתי תאונת דרכים.
מכונית דרסה אותי,ואיבדתי את הכרתי. כשהתעוררתי גיליתי עצמי שוכבת במיטת בית החולים.
הרופא והאחות שהיו למולי היביטו בי וחייכו. רציתי לקום מהמיטה,למרות שחשתי עדיין מסוחררת,אך הרופא אמר לי בעדינות: “אל תקומי,ילדה! את רואה, אינך יכולה! את מחוברת לצינורות ומכשירים!”
הבטתי על ידיי! הן היו חבושות, צינורות דקיקים היו צמודים אליהם. הבנתי שאני נמצאת בבית חולים.
אך מדוע? מה אני עושה פה? מה קרה לי?
ניסיתי לדלות את התשובה ממוחי, אך במקום תשובה התמקם במוחי בור. בור שחור ואפל….
התברר לי שאיני זוכרת כלום. פתאום נכנסה לחדר אישה בכיסוי ראש,ןקראה בהפתעה ובשמחה: “שרה! שרה שלי! התעוררת?! אוי! ריבונו של עולם, תודה לך! זה כנראה בזכות כל הצדקות והחסדים שאני ואבא עשינו לרפואתך…רגע, שרה! אל תזוזי, אני קוראת לרופא!” צעקה בשמחה.
“כאילו אני יכולה ללכת עם כל הצינורות הללו לאיזשהו מקום”… גיכחתי בשקט.
מי זו?למה היא כ”כ שמחה לקראתי? למה היא קראה לי שרה שלה? וכי אני שלה? ושוב הזיכרון הבוגדני,היכה בי ללא חמלה. לא הצלחתי לזכור מי זו.
לאחר מספר רגעים חזרה האישה בליווי הרופא לחדר,התיישבה לצידי וליטפה את ידי. הזזתי אותה בחדות. “שרה שלי את לא מזהה אותי? מדוע את מתנכרת אלי?” שאלה אותי, ודמעות חמות זולגות מעיניה. הרופא שעד עתה עמד בצד החדר בדממה, פתח את פיו ואמר: “גבירתי,זוהי תופעה ידועה ומוכרת, לאחר תאונה קשה כמו שביתך עברה! “הוא רק אמר את המילה “תאונה”, והבזקים של תמונות שונות התרוצצו במוחי. פתאום נזכרתי איך הכל התחיל.
היה זה אחר הצהריים רגיל לחלוטין. אמא שלי (כן נזכרתי בה…) שלחה אותי למכולת לקנות לחם,חלב וגבינה לארוחת ערב. לפתע המכונית הירוקה של השכנה כהן דהרה לקראתי, ואני לא הצלחתי לברוח ממנה. היא ניסתה לעצור את המכונית ללא הועיל.
מתוך הזכרונות צעקתי בקול: “כן,אני זוכרת! אני זוכרת את התאונה. אני זוכרת גם איך זה קרה! אבל,אבל…” אמרתי מגמגמת לרופא, “אני לא זוכרת כמעט כלום פרט לתאונה.”
אימי שעמדה לצידי,שאלה את הרופא: “דוקטור,מתי הניתוח?” “כמה שיותר מהר-יותר טוב.” אמר.
“אדווח לבעלי,נתרום סכום כסף לצדקה,כמנהגינו,ונחזיר תשובה בהקדם.” הרופא הוציא כרטיס ביקור,נתן לאימי ואמר: “תחזרי אלי בזמן הקרוב, תרגישו טוב!” “לא! אמא! אני לא רוצה ניתוח…אני מפחדת!” התפרצתי בקול. “אל תדאגי,ביתי! אנחנו נשאל את הרב,כמובן, ניתן כסף לצדקה, והקב”ה בודאי יעזור”.
יום הניתוח הגיע. אמא החזיקה את ידי לאורך כל הניתוח. כשפתחתי את עיני ראיתי את הרופא מדבר עם אבי ואימי. “הניתוח הצליח. הוא עבר בשלום. אך כדי לעורר עוד ועוד את זכרונה של שרה,רצוי להחזירה לסביבה המוכרת שלה-לביתה”. לא חלפו ימים רבים, וכבר שוחררתי מבית החולים. כשכף ידי נתונה בכף ידה של אימי הוכנסתי למכונית ומיד נרדמתי. כל כך חזק ישנתי,והנה הרגשתי שמישהו מנסה להעיר אותי. היתה זו אימי: “שרה…שרה…הגענו הביתה!”
יום למחרת ,דפיקות נשמעו בדלת,חיכתה לי הפתעה משמחת ונעימה,הגיעו לבקריני המורה והחבירות,נזכרתי פתאום בהכל.
אימי מיד ראתה את השינוי שחל בי ואת הזכרונות שחזרו אלי,וקראה בקול נרגש:” שרה! את יודעת בזכת מה הקב”ה ריחם עלינו? בזכות מצוות הצדקה שאני ואבא לא הפסקנו לתת לרפואתך!”
“צדקה תציל ממוות!!”
מגישה: מלכי מן
כיתה: ה’
מורה מחנכת:רבקה רפקיינד
רכזת חינוך לשוני:מירב פורשנר
