בס”ד
נס ההצלה והתפנית המפתיעה
“הצילו! הצילו!” נשמעו זעקות עזות מכיוון הנהר הגועש והשוצף.
“קח את ידי!” אמר אפרים שנשמע לקריאות המצוקה.
דוד ניסה בכל כוחו להושיט את ידו אך מאמציו עלו בתוהו והוא לא הגיע לידו של אפרים.
אפרים נחרד מהמחשבה שלא יצליח להציל את דוד, הוא היה נסער, מסתכל אנה ואנה ולפתע מצא ענף ארוך, הושיט לדוד וקרא: “מהר!, תפוס את הענף!”. דוד ברגעיו האחרונים התאמץ בכל כוחו והצליח לתפוס את הענף. שפר מזלו של אפרים והוא הצליח למשוטו מן הנהר. דוד ניסה להסדיר את נשימתו ותוך כדי כך הודה לאפרים על שהציל את חייו מהנהר הגועש.
בעודם יושבים על שפת הנהר התעניין אפרים על מה שארע לדוד ועל נפילתו לנהר. דוד סיפר לאפרים: “הלכתי לתומי לקטוף לאמי פרחים בשביל לשמח אותה כי מאז שאחיה נהרג היא שרויה בצער גדול ופתאום החלקתי ומעדתי לתוך הנהר”. וממשיך דוד לספר: “אחיה של אמי יצא לטייל בחו”ל ונקלע לתאונת דרכים קשה וגופתו לא נמצאה. החוקרים לא הותירו צל של ספק שהוא נהרג ומאז אמי לא יודעת את נפשה. היא שכרה חוקר פרטי לתור אחריו וכל מאמציה העלו חרס. השבר היה גדול מנשוא ואמי חיפשה נחמה, היא הקימה גמ”ח לנזקקים של ביגוד, הנעלה וכו’ לעילוי נשמתו של דודי, אפרים בן מרים”.
“אפרים בן מרים!” זעק אפרים: “אני אפרים ולאמי קוראים מרים!, אני האח האבוד!”
דוד הוכה בתדהמה לנוכח התגלית המפעימה והמסעירה, מילא פיו מים ולאחר כמה דקות אמר: “א…א…אנ…אני לא מאמין!, איך זה יתכן?!” אפרים חלק עם דוד אודות ניסיונותיו הכושלים למצוא אותם. שניהם היו מאוד נרגשים, בכו בכי תמרורים והתחבקו דקות ארוכות.
בלילה שכולם נמו את שנתם התהפך דוד מצד אל צד וחשב על השתלשלות היום שכמעט טבע, על אפרים שהציל אותו ועל הנס הכפול והרהר על הזכות שקיבל הזדמנות שניה לחיים. מרוב עייפות ותשישות נפל לתרדמה.
למחרת בבוקר נפגשו השלושה, דוד, אפרים ואמו של דוד מפגש מרגש מאין כמותו ששום עין לא נותרה יבשה. השמחה היתה כה גדולה שהם ערכו מסיבת הודיה בשפע ובכל טוב על הנס המופלא. אמא של דוד אמרה: “תקופה ארוכה ומורטת עצבים חיפשתי אחר אחי היקר והאהוב וניסיתי להצילו ובסוף ה’ סיבב שהאדם שאותו חיפשתי הוא זה שהציל את בני. אני מודה לה’ יתברך על המתנה הנפלאה, בחסדי ה’ מעז יצא מתוק”.
מגישה:
תהלה מסה
כתה ה
בית ספר “צופיה”
