בס”ד יום שני ו’ אדר א’ תשפ”ב מגישה: אביגיל פירס
נס אחיות
זה כמו בכל יום, השמש חיממה ואני ושירי חוזרות מהבית ספר. אני אוהבת את הזמן הזה שאני ושירי הולכות ביחד יש לה סיפורים ובדיחות מצחיקות, שירי היא לא ילדה רגילה יש לה בעיית שמיעה רצינית מאוד, שקשה לה לשמוע מרחוק, רק מקרוב היא יכולה לשמוע. יש לה מכשירי שמיעה וטיפולים כל שבוע, לי ולשירי יש שפה משותפת זה נקרא ‘שפת הסימנים’, היא הכי ביישנית בניגוד אלי, ועכשיו הסיפור, היה זה אחרי הלימודים אני ושירי חזרנו בדרך הרגילה שבה אנחנו הולכות, נכנסנו הביתה עליזות וצוחקות, אכלנו ארוחת צהרים ועשינו שיעורי הבית קישטנו מחברות ודיברנו, ואז אמא נכנסה לחדר, הסתכלנו על אמא במבט שואל , וחיכנו שאמא תתחיל לדבר, וזה לא איחר לבוא, “בנות רוצות ללכת למושב של דוד שאול ודודה שרית?” התלהבנו, כל כך אהבנו את הדודים היקרים, בביתם תמיד פורח , במיוחד זהבי בת הדודה שלנו ,”כן אמא ותודה” אמרתי, כך יצאנו לעבר הבית של הדודים שלנו, עם סלים של מזון מאמא, עלינו לרכבת והנסיעה התחילה. הדרך עברה עלינו בנעימים עד שהגענו , הדודים קיבלו אותנו בשמחה, “תודה שהגעתן אלינו זהבי כל כך התגעגעה!” אמר דוד שאול, “זהבי בואי תראה מי הגיעה” קראה אמא שלה, ראינו את זהבי פותחת את הדלת מסתכלת ומחייכת ” אסתר! שירי! איזה כיף שהגעתן אילינו, בואי לחדר שלי לשחק” אמרה לנו, אמרתי תודה לדודים על האירוח ונכנסנו לחדר של זהבי “איזה חדר יפה” לחשה שירי והסתכלה על מדף הבובות, “בואו נשחק מונופול” הציעה זהבי ושלפה מהארון משחק, התחלנו לשחק במשחק עד שדוד שאול נכנס אלינו ושאל אותנו” בנות רוצות ללכת לאורווה שלנו ולרכוב על אחד הסוסים?” כן אמרתי בהתרגשות גם בשביל שירי וצעדנו לעבר האורווה, באורווה היה סוסים ממש יפים , “רוצות לעלות על הסוס החום, בנות? שאל דוד שאול אותנו, ברור שרציתי אני מאד אוהבת סוסים וגם שירי אוהבת יותר ממני, לפני שאמרנו משהו דוד שאול כבר הוציא לנו סוס חום אם פרווה נעימה, “מי ראשונה?” שאל דוד שאול, “שירי יכולה? היא מאוד אוהבת סוסים ועדיף שהיא תהנה לפנינו” אמרתי והסתכלתי על זהבי שהסכימה מיד, דוד שאול עזר לשירי לעלות על הסוס, והוא התחיל לצעוד דוד שאול שמר כל הזמן על שירי באמצעות חבל שהסוס לא יתחיל לדהור מהר, ” כיף לך לרכוב על הסוס?” שאלתי אותה בשפת הסימנים, והיא אמרה שכן כיף לה מאוד. אחרי כ-5 דקות של רכיבה נשמע פתאום “בום” חזק מאוד שגרם לכולם פחד ואימה, גם דוד שאול ניבהל ורץ לעבר הבית ושכח את שירי על הסוס, הסוס הבין שאף אחד לא שומר עליו אז התחיל להתפרע ולדהור במהירות, ” שיריייייייי,” צרחתי שראיתי את הסוס בורח כרצונו, רדפתי אחריה בכל הכוח מנסה להדביק את הקצב של הסוס……. מחשבות שירי……. מה אני עושה? עכשיו אני מקווה שהסוס יעצור, “אני חייבת להשיג את שירי ולאותת לה למשוך את החבל של הסוס אבל היא לא הבינה גם בשפת הסימנים ה’ אנא תעזור לי” אמרתי, רצתי ממש מהר והגעתי מול הסוס שדהר מהר וצרחתי “שירי תמשיכי את המושכות של הסוס הכי חזק!” שירי הצליחה לשמוע אותי ומשכה את המושכות בלחץ, ו…..הסוס נעצר בבהלה הסתכלתי על שירי וחייכתי היא ילדה אמיצה. בביקור בבית הרפואה אמרו לנו ששירי ניצלה וגם אני, כי אם הסוס היה ממשיך עוד טיפה הוא היה פוגע בנו חזק היא הייתה יכולה לעוף !
כי בזכות התפילות ובזכות הדאגות לאחותי ניצלנו שתינו!
סוף!
