בס”ד

 נחל חרוד

פעם אחת אני ומשפחתי נסענו לנחל חרוד באוטו. זה קרה ביום חול. באוטו היינו אח שלי בניה, האחיות התאומות שלי שירה ותגל, אבא שלי אליאב ואני. רק אימא שלי נשארה לנוח בבית. בטיול אנחנו שחקנו ונכנסנו לתוך הנחל, היינו שם המון זמן. ליד הנחל היה גן שעשועים, אז אבא הסכים שנשחק שם. פתאום ראיתי שם את עלמה, עדי, ויעלה החברות שלי. ולפתע ראיתי את שאר חברותי לכיתה. בדיוק אז אבא רצה שנחזור הביתה. אבל ביקשתי ממנו שנישאר עוד קצת בגלל שכל החברות שלי הגיעו. אבא הסכים שנשאר עוד טיפונת. היה לנו כיף גדול ושמחה גדולה. פתאום בלי ששמנו לב הופיעה המחנכת שלנו ששמה רחל מזוז. אני וחברותי שמחנו לראות אותה, שחקתי איתה ונהניתי אתה ועם כל כתתי. כשהתחיל להיות מאוחר רצינו כולנו לחזור כל אחד לביתו, אבל לא יכולנו כי התחיל לרדת גשם וכל המכוניות שלנו היו מלאות בוץ ומים. נאלצנו לחכות ולחכות. לא האמנו שיורד גשם בקיץ. פתאום אוטובוס ראה אותנו ועצר לידינו. הנהג פתח את דלת האוטובוס ושאל אותנו: “מה אתם עושים פה בגשם הזה? אתם צריכים טרמפ”? המורה רחל ענתה לו: “באנו לפה בשביל ליהנות בנחל, וכן אנחנו צריכים טרמפ”. “לאיפה אתם צריכים את הטרמפ”? שאל הנהג. המורה רחל חשבה ואז ענתה לו “אנחנו צריכים את הטרמפ לבית הספר נעם נריה, אם אתה יכול כמובן”. הנהג ענה לכולם בקול רם, “בטח שאני יכול! קדימה כולם לעלות לאוטובוס”. עלינו כולנו לאוטובוס, בזמן הנסיעה דיברנו ופטפטנו ושמנו לב שכל הכבישים רטובים. הגענו לבית הספר והמורה רחל נזכרה שכל המכוניות שלנו נשארו בנחל חרוד ואין לנו איך לחזור הביתה. הנהג הנדיב אמר: “אל תדאגו, אני אפזר כל אחד בבית שלו”. וכך הגענו הביתה. כשנכנסנו לבית אמרתי לאבא שלי תודה שהסכים שנישאר עוד טיפונת בנחל חרוד ויכולתי לשחק עם כל החברות והמורה שלי. כשפתחנו את דלת הבית דיברנו וסיפרנו מלא חוויות על מה שקרה בנחל חרוד, גם בארוחת הערב ואפילו עד שעה מאוחרת עוד ישבנו וצחקנו על מה שקרה באותו היום. מהיום כל המשפחה שלי ואני וגם כל הכיתה ביחד עם המורה רחל המחנכת מכירים את נחל חרוד. חוץ מאמא שלי שלא באה איתנו לטיול. סוף הסיפור. אודליה אסגלי כיתה ב בנות תשפ”ב, בית ספר נעם נריה.