היה הייתה פעם ילדה בשם נועה, נועה היתה ילדה מופרעת, היא ממש אהבה לעשות שטויות. היא כל הזמן יצאה משיעורים לכל מיני מקומות, ולפעמים גם היא יצאה לשיעורים פרטיים. עד שיום אחד אמא שלה שאלה אותה: “למה את כל הזמן יוצאת משיעורים ומופרעת? מה קרה? מישהו הציק לך?”. “אף אחד לא מציק לי, הכל בסדר! יש לי חברות טובות” נועה אמרה בכעס, נכנסה לחדר וטרקה את הדלת. יום למחרת אמא שלה התקשרה למורה שלה ושאלה אותה: “מישהו מציק לנועה בבית הספר? אני יודעת שמשהו קורה…”. המורה ענתה לאמא במבוכה: “אמממממ כן.. מה? היא לא אמרה לך? ראיתי שילדים הרביצו לנועה במסדרון ואף אחד מהילדים לא בא לעזור לה עד שבאתי”. אמא אמרה בכעס: “לא, היא לא אמרה לי, אני שאלתי אותה על זה אתמול והיא לא אמרה לי כלום, והיא אפילו צעקה עלי כששאלתי אותה, נכנסה לחדר וטרקה את הדלת. ולמה אתם לא אומרים לי שעושים על הילדה שלי חרם?!”. כשנועה חזרה מבית הספר אמא שלה שאלה אותה: “למה לא אמרת לי שעושים עליך חרם? בואי נשב רגע בשולחן, ורק שתדעי שאני ואבא כל הזמן איתך, ולא משנה מה – כל דבר שיש לך בבטן תשתפי. הכל בסדר!”. נועה ענתה לאמא שלה: “אני פשוט לא ידעתי מה להגיד לך, כי אז היית נלחצת יותר ממה שאת עכשיו”. אמא של נועה ענתה לה: “אבל אני שאלתי אותך, למה לא אמרת לי?”. נועה אמרה לאמא שלה שהיא רמזה לה אבל אמא שלה לא הבינה על מה היא מדברת. אמא של נועה התקשרה שוב למורה אחרי שהבינה על מה מדובר, ושאלה אותה אם יש משהו שיכול לעזור לנועה, והמורה אמרה: “אין לי רעיון, יש לך רעיון?”. ואמא של נועה אמרה: “גם לי אין רעיון! אבל אם יש לך רעיון אני ממש אשמח אם תשתפי אותי ואם יהיה לי רעיון אני אשתף אותך, ואם תוכלי לעזור לי עם הרעיון שיהיה לי אני ממש אשמח, אבל בכל זאת תודה!”. ואחרי כמה זמן עלה לאמא של נועה רעיון לעשות שיעור בכיתה של נועה על ‘לא לעשות חרם’, ואז להזמין את הילדים שמציקים לנועה לשיחה עם אמא של נועה ועם המנהלת ועם האמהות שלו הילדים האלו ועם היועצת של בית הספר. כעבור יומיים הם עשו שיחה גדולה מאוד, והילדים שעשו את החרם קיבלו עונש מאוד חמור – הם הושעו מבית הספר לשבוע שלם, והם אפילו קיבלו גם עונש חמור מההורים שלהם. הילדים ממש התאכזבו שזה מה שקרה ושזה העונש שהם קיבלו. האמהות של הילדים שעשו על נועה חרם ממש כעסו עליהם והם התנצלו בפני נועה ואמא שלה.
כעבור 20 שנה נועה פתחה עסק לעוגות, והילדים שעשו עליה חרם נהיו מבוגרים והזמינו ממנה עוגה ממש מושקעת לילדים שלהם. בכניסה לעסק היה שלט שכתוב בו “10% הנחה לילדים שעוברים חרם”, וכשהם באו לקחת את העוגה הם הסתכלו על השלט ושיקרו לנועה שהילדים שלהם עוברים חרם. נועה לא האמינה שהילדים שלהם עוברים חרם וידעה שהם גדלו להיות אנשים לא כל כך טובים. כולם גם ידעו שזה שקר גדול מאוד, ואחרי שהם שיקרו לה הם גילו שזאת נועה הם היו בהלם ממש. נועה ממש כעסה עליהם, היא צעקה עליהם, וכולם היו בהלם ואמרו לה: “אנחנו נשלם על העוגה, תביא לנו את העוגה ונלך”. היא אמרה להם: “לכו החוצה, תחכו כמה זמן ואני בינתיים אני אארוז לכם את העוגה וארגע קצת בסדר?”, והם ענו לה: “בסדר נחכה כמה זמן בינתיים נביא את הכסף וגם אני רוצה לשאול אותך שאלה, כמה זה עולה?” והיא ענתה להם: “זה עולה 70 שקל”. נועה הכינה את הקופסה עם העוגה בפנים וקראה להם. היא אמרה להם שהם לא יכולים לקבל הנחה והם אמרו לה שזה בסדר. בדרך כלל כל מי שקונה בעסק של נועה מקבל כרטיס קטן שכתוב עליו “תודה שקניתם אצלנו” ולא התחשק לנועה להביא להם אותו, אבל בסוף בכל זאת היא התגברה על הרגשות שלה והביאה להם.
