שם: דביר פולטוב כיתה ה
מחנך: הרב דקל ריינר
בי”ס: הראי”ה רחובות
רכזת: אוריה נגר
נדחי ישראל יכנס
מספר יהודה רצהבי: הרב היה אוהב שאנשים באים מחו”ל לארץ הרב ישר היה רץ לשדה התעופה שבארץ והיה מקבל פניהם בשמחה, והרב דאג שיהיה להם מקום ללון, ואיך הוא עשה זאת? הרב היה מרחיק את הערבים ממקומם והיה נותן לעולים את המקום, והעולים שמחו וכיבדו אותו והרב בקדושתו האדירה היה אוהב לעשות זאת תמיד שיש עולים ועכשיו נספר את הסיפור הבא:
אנשי העלייה השנייה מבני תימן נמשכו למושבות העבריות שהרב פינה, לשם כיבוש העבודה מיד הערבים תקופתם חלה בימים כאשר הרב קוק היה רבה של יפו והמושבות. הרב הכירם פנים אל פנים ,עמד על טיבם וראה בהם מגשימי השקפת עולמות הציונית הדתית, הלכה למעשה החלוצים העברים של הימים ההם דגלו בערכים לאומים של שיבה לארץ, עבודת כפיים ודיבור עברי, אך דת תורה ומצוות מהם הלאה. עולי תימן לא נפלו מהם בערכים שלהם, אך הוסיפו עליהם חיי דת וקדושה. אלו היו פועלים, שהשכימו לתפילת שחרית לפני צאתם לעבודה בפרדס בכרם ובשדה והעריבו בתפילת מנחה וערבית בלימוד תורה. חברת פעולת שכיר שקמה ביפו בשנת תרס”ג (1903) וייצגה את בני העדה שביפו, והציגה את מטרותיה במכתב לוועד מרכז הכנסייה הישראלי בארץ בלשון זו:
“ברגשי כבוד הננו לבשרו, כי כלינו אנחנו יהודי תימן השוכנים פה ביפו, התאחדנו יחד לחברה אחת תחת ה יתברך “פעולת שכיר”. מטרת חברתנו היא לצאת לישע את אדמתנו הקדושה באתותינו ,במחרשותינו ,במעדרינו ,במזמרותינו, ומשדדותינו לעבדה ולשדדה בזעת אפינו ובנשמת רוחנו ובעמל ידינו ולרוותה מימי יגיענו, אשר התוינו לנו למטרה בחברתנו אשר בו נחשב גם לצאת ידי חובתנו לעמנו, לארצנו וגם לשפתינו המתנוססת תמיד בשפתותינו ובפרט עבודתנו את אדמתנו אשר לה הננו שבים בתשובה שלימה”.
הרב קוק השיב להם כך: “פה במושבה רחובות נוסף ברוך ה דבר לטובה. על ידי הד הקול בקיבוץ גלויות לארץ הקודש, שבא לארץ תימן, באו רבים מאחינו בני ישראל היושבים שם בלחץ נורא וגלות איומה מאוד לארץ הקודש, והם אנשים שמסתפקים במועט מאוד, רובם ככולם בני תורה, כמעט שלא נמצא בהם עם הארץ כלל, וכולם חרדים ויראי שמים ויראי ה מאוד. וכמה מהם לוקחו בתור להיות פועלים במושבה והתימנים הללו, הם אנשים בריאים מאוד אוהבים זה את זה וגם את העבודה ומתפללים בכל יום שלוש פעמים בציבור בכוונה ובחדר מיוחד שבבית הכנסת הגדול פה, שייחדו להם, ומתנהגים בכל נימוסי ארצם, הקרובים הרבה למנהגי ישראל היותר ראשונים בכל דבר הננו שמחים לראות קיבוץ נדחים, אלה מצפון ואלו מתימן, וכולם פונים לארץ חמדה ואהבה, ושמחים על גורלם אר הביאם ה לארץ הקודש, ועובדים באהבה את עבודתם בשדה ובכרם ומהם שומרים ונוטרי כרמים, ושקדנים בתורה, ביראת שמים תמימה, ואין פרץ ומריבות בשכונתם, וחיים בשלום ובהשקט”
הרב ליווה את צעדיהם ועמד לימינם כל שעה שפנו אליו ונחלץ לעזרתם לתומכם ולסעדם. ואם פרצה מחלוקת בתוכם השכין שלום ביניהם ויישר את ההדורים. השיב לשאלותיהם והעיר עיניהם בפסקיו
והם אהבו אותו מאוד ואמרו עליו פסוק: “מאיר כנתינתו מפי הגבורה”
הרב נפטר ב-ג אלול תרצ”ה ונטמן בהר הזיתים. זכותו תגן עלינו. אמן.
