חנה ודני חזרו ביחד מבית הספר עם אמא של דני. דני ביקש שחנה תאכל אצלו ארוחת צהרים.
אמא של חנה הסכימה והם נהנו ביחד. היה נעים בחוץ והם ירדו לגן השעשועים לשחק בכדורגל.
דני בעט בכדור. הכדור הגיע לקו השער של חנה.
“זה ניבדל!!” צעקה חנה. “לא נכון! זה גול” צעק דני בחזרה.
עצבניים, הלכו שניהם לאמא של דני שבדיוק שתתה כוס נס קפה.
“מה קרה?” שאלה אמא “אתם נראים כועסים”. בבת אחת, כמו מקהלה, צעקו דני וחנה:
“אני הבקעתי גול” צעק דני.
“לא היה גול” צעקה חנה.
“תירגעו ילדים, הפסיקו לצעוק”, אמרה אמא ברוגע, “בואו תספרו לי מה קרה, אני אעזור לכם לפתור את הבעיה”.
אמא הקשיבה בריכוז לשני הצדדים ולבסוף אמרה: “באמת קשה להחליט מי צודק! נשמע שכל אחד אומר אמת. אולי נשאל את אהרון הכהן?”
“אהרון הכהן??” התפלאו דני וחנה “הוא כבר נפטר מזמן”.
“נכון” אמרה אמא, “אבל אפשר לחשוב מה הוא היה עושה”…
“אני יודע” קפץ דני “הוא בטח היה מנסה לפייס בנינו”.
“נכון” המשיכה חנה ” אבא שלי סיפר לי שאהרון הכהן היה הולך לבתים של אנשים שרבו והיה
משלים בניהם. הדבר שהיה לו הכי חשוב הוא שיהיה שלום”.
“אז מה אתם אומרים?” סיכמה אמא “מי צודק?”
“מה זה משנה? אפשר לוותר.” אמר דני “העיקר שנמשיך לשחק בשמחה”.
