בעמק צבעוני בין פרחים ריחניים, שדות ירוקים, יער גדול ורחב.
חי לו צבי בשם אודי.
אודי היה גבוה, היו לו רגליים דקות וארוכות, פרווה בהירה, רכה ונעימה. הוא היה צבי מרשים, כזה שכולם הבחינו בו כשהיה עובר בשבילי היער.
יום אחד הכריזו חיות היער על מרוץ הצבי הגדול.
כל הצבאים ביער התרגשו והתכוננו למירוץ הגדול.
אודי ידע שיש לו סיכוי טוב לנצח, זה היה המירוץ של חייו.
בכל בוקר קם לפני הזריחה, רץ בין העצים, דילג מעל סלעים והציב לו מטרות.
הוא התאמן ביום והתאמן בלילה, עד ששריריו כאבו והוא הרגיש מוכן.
היום הגדול הגיע.
יום המירוץ.
אודי קם מוקדם מהרגיל, התארגן, ירד לנהר, שטף עצמו במים צוננים, לגם מהם, מתח את רגליו וחייך לעצמו.
כל הצבאים עמדו בשורה ארוכה.
שריקה חדה נשמעה, והמירוץ החל.
כולם התחילו לרוץ.
הוא יצא לדרך.
הוא רץ מהר. ממש מהר.
רץ את המסלול בקלילות.
לאט לאט הבחין שחבריו רחוק רחוק מאחוריו.
הוא היה לבדו, מוביל את המירוץ.
לפתע ראה בצידי הדרך גדי קטן.
גדי קטן שנפל.
הוא עצר לרגע, ידע שאם יעצור הוא לא ינצח.
הוא המשיך לרוץ, ואז חשב שנייה נוספת וחזר לאחור.
הוא עזר לגדי הקטן, הרגיע אותו והראה לו את הדרך.
הוא המשיך לרוץ, הרגיש שהלב שלו רץ יותר מהר מהרגליים.
הוא הגיע לקו הסיום.
כל החיות היו שם. כל חיות היער הריעו, מסיבה גדולה, שירי ניצחון וחגיגות למסלי, צבי אחר.
מסלי הונף אל על. כולם רקדו סביבו וברכו אותו.
מלך היער קם ואמר בקול גדול –
היום קרה פה משהו גדול.
יש מירוץ של רגליים ויש מירוץ של לב.
מסלי זכה במירוץ הרגליים,
אבל אודי ניצח במירוץ החשוב מכולם, מירוץ הלב.
כולם מחאו כפיים לאודי.
אודי חייך, הוא הבין שלא תמיד צריך להיות הראשון,
אלא לבחור בדרך הנכונה.
