מקום בלב

שמי תמר אני בת 12 ברצוני לספר לכם על מה שעברתי בשנה שעברה. בשנה שעברה התחילה מלחמה, מלחמה לא פשוטה עבורי. אני ומשפחתי גרים בדרום. לצערי הרב עקב המלחמה נאלצנו להתפנות למקום אחר. נבהלתי ששמעתי שאנחנו נצטרך לעזוב את ביתנו, שכל כך אהבתי וללכת למקום שאני בכלל לא מכירה. אני הולכת לעזוב את החברות שלי ואת הסביבה שלי, ואני מקווה מאוד שנחזור מהר ככל האפשר. משפחתי כבר התחילה לארוז מזוודות של דברים. התחלנו לארוז בגדים, אוכל, נעליים וכל דבר שחשבנו שנצטרך. שגמרנו לארוז, יצאנו לסבתי שגרה במרכז הארץ, והתארחנו אצלה. בדרך, התחלתי כבר ממש לחשוש, לא ידעתי אם אכיר שם חברות חדשות, או אכיר את סביבתי. חשבתי לגמרי שחיי הולכים להשתנות. הגענו לסבתי. שמנו את המזוודות בחדרים וכל אחד התפנה לעיסוקיו. כעבור שבועיים, אמי הודיעה לי שיש בית ספר בשכונה שמוכן לארח אותי בשם ”אור חדש“. אני מצד אחד שמחתי, כי סוף סוף לא ישעמם לי, ומצד שני אני חוששת, אם לא יהיו לי חברות? אם אני אהיה שונה מהן?. הלכתי לישון ובבוקר קמתי לבית ספר ”החדש“. התארגנתי, סידרתי את עצמי אמי לקחה אותי, ויצאנו. נהלת בית הספר חיכתה לי בפתח השער, כשהגעתי לשער היא קיבלה אותי ממש יפה, היא עשתה לי סיור בבית הספר, הכירה לי אותו והראתה לי את כיתתי. כשנפרדנו, נכנסתי לכיתה. כשנכנסתי, כולן היו בדממה. המורה נתנה לי להציג את עצמי, בהתחלה ממש התביישתי אבל בסוף דיברתי. לאחר מכן למדנו קצת, עד שהיה צלצול להפסקה. כולן ישר באו לי ושאלו אותי מלא שאלות. ילדה בשם נועה הציעה לי לבוא איתה לסיבוב ולהכיר לי יותר את בית הספר, אמרתי בסדר ושמרתי לה מקום בלב. כשיצאתי איתה כל הכיתה רצתה לבוא איתנו. כולן ישר רצו להראות לי מקומות חדשים שאני אכיר. האמת היא, שהייתה לי הרגשה ממש טובה בלב. כעבור שבוע שאני בבית הספר, בהפסקה כבר כל ילדה הלכה לחברתה. נשארתי בכיתה עד שילדה בשם שירה באה ושאלה אותי אם אני רוצה לשחק איתה, עניתי לה כן. היא שיחקה איתי במשחק קופסה שהביאה. שיחקנו עד סוף ההפסקה, והלכנו לשיעור. כשחזרתי הביתה צלצל אלי טלפון, שירה, ששיחקה איתי בהפסקה, הזמינה אותי לביתה לשחק איתה, שאלתי את אמי ואמרתי לשירה שאני אבוא עוד כמה דקות. הייתה לי שמחה גדולה. כשהגעתי אליה שיחקנו, לאחר מכן היא הציעה שנכין עוגיות. הכנו עוגיות וזה היה ממש כיף ביחד. השעה כבר הייתה מאוחרת ואמרתי לשירה שאני כבר צריכה לחזור וניפגש מחר בבית הספר. אני ושירה שיחקנו ביחד בהפסקות, אהבנו להיות ביחד ולבוא אחת לשנייה. כעבור ארבעה חודשים כבר אמרו לנו שאנחנו יכולים לחזור לביתנו. טוב, אמי אמרה לנו להתחיל לאסוף את אביזרנו למזוודה ולצאת לכיוון האוטו, כשאימי אמרה את זה פני היו נראות מאוכזבות. אמי שאלה אותי אם קרה משהו וסיפרתי לה שאני התחברתי כאן לחברות ועכשיו קשה לי לעזוב, וגם לא אמרתי להן שאני עוזבת. אמי הרשתה שמחר כשאני אחזור אז נצא ומחר אפרד בבית הספר מחברותי. הלכתי לבית ספר והודעתי להן שהיום זה היום האחרון שלי בבית ספר. כולן התאכזבו. אמרתי להן שלא ידאגו, אני לא אשכח אותן. כמובן ששירה נשארה איתי עמוק בלב. כשחזרתי מבית הספר התחלנו לצאת לכיוון האוטו והתחלנו בנסיעה. כבר בנסיעה התחלתי להתגעגע. חזרנו לבית שלי שלא ראיתי הרבה זמן. חזרתי לבית ספרי הרגיל שבדרום שם כל ילדה סיפרה היכן הייתה ומה חוותה. ומכאן אנחנו לומדות , קודם כל לקבל כל אחת , זה לא משנה אם היא שונה או לא. דבר שני לדעת להיות רגיש לאחר , כמו ששירה הייתה רגישה לתמר.