מפגש מאוחר –
“חמישה שקלים בבקשה”
“תודה רבה אדון שרלוף”. שירה יצאה מהחנות כשבידה קופסה קטנה עטופה היטב בשקית צלופן מרשרשת. מתנה לסבא האהוב.
השמים היו בהירים באותו יום ובליבה של שירה התנגן שיר שמילא אותה בהרגשה טובה.
שירה לא הופתעה לגלות ששוב היא הייתה שם, אותה אישה זקנה, שאף אחד לא יודע את שמה. אישה נמוכה עם כובע ירוק סרוג לראשה , עם אותה חולצה סגולה מבד ישן, נעליים מרופטות וחצאית חומה קרועה.
מאז ששירה זוכרת, תמיד היא הייתה שם. מחזיקה תמונה ישנה בצבעי שחור-לבן ובה אדם צעיר עם זקן קטנטן וכובע קסקט עקום.
בכל פעם ששירה ביקרה במכולת השכונתית של נווה אילן היא ראתה את האישה. תמיד באותו המקום, מצביעה בידה על התמונה של האיש הצעיר ושואלת אם מישהו ראה אותו.
באופן מוזר, שירה חשה תמיד שהיא ראתה פעם את אותו האיש הצעיר, עכשיו שוב דגדג משהו בראשה, אך לא הצליחה להבין איפה היא פגשה אותו.
שירה החליטה להתגבר על הבושה שתמיד אחזה בה כשרצתה לגשת לאישה, לראות אם תוכל לעזור לה, ואולי לברר את התעלומה של התמונה המוכרת-לא מוכרת. בצעדים זהירים פסעה לכיוון האישה הזקנה ואמרה לה “האיש הזה נירא לי מוכר כל כך, אני בטוחה שפגשתי אותו פעם, אולי את יודעת את שמו של האיש במקרה” ?
שירה ראתה ניצוץ תקווה בעיניה של האישה הזקנה, מילותיה של שירה עודדו אותה. בהתלהבות ענתה לשירה ואמרה: “שמו של הבחור בתמונה הוא חיים שלום קלר, זה מישהו שאת מכירה?”
שירה התבלבלה לרגע. “חיים שלום קלר? זה השם?”
“כן, כן. שנים רבות שאני מחפשת את האדם בשם הזה”
“ממש ממש מעניין… חיים שלום קלר הוא גם שמו של סבא שלי, אני יודעת שהוא מחפש שנים את אחותו – מרגרט קלר, אולי שמעת גם את השם שלה?” אמרה שירה בהתלהבות
“כן! כן!” קראה האישה בהתרגשות רבה. “אני מרגרט קלר!!”
“בזמן השואה אני וחיים שלום הינו אחים מאוד טובים, אהבנו לשחק ביחד, ובמיוחד להתחרות בתחרויות ריצה.
באחד הימים קיימנו תחרות ריצה בחצר, ופתאום ראינו סביבנו אנשים רצים ומתחבאים, מיד הבנו שהגיעו הנאצים האכזריים, והם מחפשים ילדים יהודים. חיים שלום פקד עלי לרוץ ולהציל את עצמי, הוא עצמו לא הספיק להתחבא, ראיתי אותו נילקח משם על ידי הנאצים כשהוא ממלמל מילים בשפתיו. לצערי לא הצלחתי לשמוע מה רצה להגיד לי.
מאז לא התראינו שוב. שבע שנים נוראות של בדידות בריחה ופחד עברו עלי, בסופן אזרתי כח ויצאתי למסע לחפש אחרי אחי והורי, נודע לי שהורי נהרגו ואחי נשאר התקווה האחרונה שלי למשפחה. כול יום אני מנסה לבדוק האם אחי בין החיים, חיפשתי במקומות שונים בעולם ולא מצאתי אותו. כאן אף אחד לא התייחס אלי, הרבה אנשים עברו על פני, חלקם התעניינו וריחמו, לפעמים זרקו שקל או שניים.
התחלתי לאבד תיקווה אך לא רציתי לוותר. והנה היום את הגעת! את החייאת אותי! ממש כך! את הצלת אותי ונתת לי תקווה. תודה לך!”
שירה נפעמה מהסיפור ורצתה במהירות להפגיש בין סבה לאחותו.
היא קבעה להם פגישה שבוע אחרי בביתם הקודם והצליחה להשלים את הסיפור כמו חלקים פזורים של פזל שצריך להרכיב בתבונה וסבלנות.
להתרגשותם של סבא ואחותו לא היה גבול. ושירה הייתה מאושרת.
סוף.
