היה היה ילד ושמו צוּר-צוּר. יום אחד כשצורי חזר מבית הספר, אימו שאלה אותו: “אתה רעב?”. צורי החל לצחוק ואימו התפלאה: “מדוע אתה צוחק?”. כשאמרה מילים אלו רק נתגבר צחוקו של צורי. ואז, כשהוא בקושי נושם מרוב צחוק, אמר צורי לאימו: “את שאלת אותי אם אני אוהב?”.
אימו, מבולבלת, ענתה לו: “שאלתי אם אתה רעב!”.
צורי ענה לה, הפעם מעט בכעס: “ברור שאני מסוגל לאהוב!”
וכך זה המשיך, בכל יום אותו הבלבול. אימו של צורי הבינה כי הוא לא שומע טוב וגמלה בליבה החלטה לקחת אותו בהקדם לרופא. למחרת צורי קם ומצא מגש ארוחת בוקר מונח ליד מיטתו (אימו התייאשה כבר מהוויכוחים שלהם ופשוט הביאה אוכל מבלי לשאול). אחרי שאכל ושבע אימו אמרה לו: “בוא, הולכים לרופא”. צורי, שמאוד אהב לאכול מתוקים, ענה לה בשמחה: “יששששש! הולכים לאופה!”.
אימו נאנחה וגררה אותו לקופת החולים. “אמא, כאן גר האופה? מקום משונה לגור בו, לא?” שאל צורי. אימו מלמלה משהו לא ברור והוליכה אותו לכיוון רופאי הילדים. כשנכנסו לחדרו של רופא האוזניים, הרופא קיבל אותם בנימוס והציע לצורי שוקולד. בינתיים, אמא של צורי והרופא שוחחו על דא ועל הא.
כשצורי גמר את השוקולד שלו, הרופא החל לבדוק את שמיעתו: “כמה אתה?” שאל הרופא.
צורי ענה בגאווה: “ברור שאני יודע להכין חביתה!”
הרופא המשיך ושאל: “כמה אחים יש לך?”
צורי חשב לרגע ואמר: “לא, אין הבדל בין צעידה להליכה! איזה שאלות מוזרות יש לאופה הזה”.
הרופא הבין שצורי זקוק למכשיר שמיעה ונתן לאימו מרשם מתאים. יחד הם הודו לרופא, רכשו את המכשיר וחזרו הביתה. כשהגיעו, אימו הרכיבה לצורי את מכשיר השמיעה ושאלה אותו כדי לוודא: “אתה שומע טוב?”.
צורי ענה לה בביטחון: “ברור! מאז ומתמיד אני שומע טוב!”
צורי גדל, נולדו לו ילדים והם חיים באושר עם מכשירי שמיעה לרוב עד עצם היום הזה.
