זה היה ביום חמישי, בשעות הבוקר המוקדמות. אני ואחי הקטן דוד שיחקנו להנאתנו בלגו, אבא ישב על הספה וקרא ספר. לפתע נשמיעה דפיקה בדלת, אבא ניגש לפתוח, הוא די הופתע כשלנגד עיניו ניצב חייזר לא מוכר, עיניו היו מלוכסנות וצרות בצבע ירוק, אפו היה מוארך, שערו אדום בוהק, והחלק הכי מוזר הוא שגוון פניו היה בין צהוב לכתום. וגם היה לו שפם גדול, הוא לבש חליפה סגולה מהודרת. הוא פנה אלינו ואמר: “שלום, כאן גרה משפחת גורן?” שאל החייזר. “כן”, ענה אבא, ” מדוע באת אלינו? “פשוט איבדתי את הדובי שלי, פיצי, במהלך טיול לילי בחלל”, ענה החייזר, “כנראה נפל דרך הדופן האחורית של החללית שלי כשעשיתי פניה חדה לצפון. בכל אופן, המכשיר המתוחכם שבחללית שלי קבע שהדובי בוודאי נכנס למסלול סביב כדור הארץ שבסופו ינחת כאן באזורכם. דרך אגב, אני מקוה שלא מפריע לכם שהחללית שלי נחתה לכם על הדשא”. אחי ואני שעקבנו אחרי השיחה הצצנו לראות: על הדשא שלנו הייתה מונחת קופסה עגולה, אדומה וגדולה. מסתבר שככה נראות חלליות של חייזרים. “כלל וכלל לא”, השיב אבא לחייזר, “זה בסדר גמור. אולי תיכנס? תרצה כוס מים? יש לך בכלל מים בחללית הזאת?” -“לדאבוני לא”, אמר החייזר, “אשמח לכוס מים, תודה. פשוט כבר לא שתיתי בערך מאה ומשהו שנים. אצלנו במאדים אין הרבה מקורות מים, וכשמוצאים אחד כזה זאת חגיגה גדולה”. אבא הוביל את החייזר למטבח. דוד ואני לא רצינו לפספס את החוויה המרתקת של אירוח חייזר במטבח, לכן, אחרי היסוס של כמה שניות, הלכנו אחריהם. המחזה שנגלה לעיננו היה כזה: אבא בדיוק מזג לחייזר מים מהברז, והחייזר עצמו ישב הפוך על הכורסה, עם הרגליים למעלה והראש למטה. “אמא לא תאהב את זה…” לחש דוד באוזניי בגיחוך. “אגב, קוראים לי ג’ון”, אמר החייזר, תודה רבה על האירוח, לא נהניתי כך כבר הרבה זמן”. “קח, ג’ון”, אמר אבא והושיט את הכוס לחייזר ג’ון. “ויהודה ודוד”, אמר אבא, “אתם תעזרו לחפש את הדובי”. “שמו המלא של הדובי הוא פיצחמוד-יוסף”, נכנס ג’ון לדברי אבא, “אבל אני קורא לו פיצי…” -“טוב לדעת”, אמר אבא, “איפה לדעתך נחת פיצחמוד?” -“אה, לא רחוק מחמישים מטרים לכל כיוון”, השיב החייזר, “התוכנה שלי בחללית מאוד מדויקת”. “יופי!” קרא אבא, “אז אנחנו נלך לחפש, ובינתיים אתה תנוח כאן מהדרך כיאה לאורח”. ואבא הוציא מהמקרר את העוגה שקנינו שלשום. “תוכל להתכבד בזמן שאתה מחכה”, הוא אמר לג’ון, ולנו אמר “בואו! נלך לחפש את פיצי”. וכך אבא דוד ואני התחלנו לחפש את הדובי של החייזר. בצהריים, כשחזרה אמא מהעבודה, היא הצטרפה אלינו ועזרה לנו לחפש. לבסוף איתרנו את הדובי: אבא מצא אותו מונח במרפסת, מוקף בארמון ממגנטים שגדי התינוק בנה בלי שידענו. לאחר שאבא הרגיע את גדי המסכן שבכה על שלקחנו את ה’משחק’ שלו, הלכנו כולנו למטבח, שם השארנו את ג’ון. החייזר התרגש מאוד לראות את הדובי שלו שוב, וגם די נמאס לו מהתחביב שהוא אימץ לעצמו בשעות האחרונות (לפתוח ולסגור את הברז). הוא לחץ בחוזקה את ידי אבא תוך אמירת תודה נלהבת, ונפרד מאתנו לשלום. כשיצאנו לחצר כדי ללוותו לחללית שלו הוא נתן לנו פתק, “זה מספר הטלפון שלי”, אמר, “תוכלו להתקשר אליי דרכו כשאגיע למאדים”. והוא עלה לחללית שלו והמריא לשמיים.
