בבוקר קיצי ונעים חודש לפני החזרה ללימודים, מעיין לא רצתה לעלות לכיתה א’ מכיוון שהיא פחדה שהמורה לא תאהב אותה. שלא יהיו לה חברות, ושכל יום יהיה משעמם. במקום ליהנות מהחופש הגדול, היא חשבה על תירוצים למה לא ללכת לבית הספר. כל יום הוריה אמרו לה שאפשר ללכת לסרט, לקנות את חטיפים שהיא הכי אוהבת, או אפילו לטוס לאמריקה, אבל מעיין סירבה. הם ניסו לדבר איתה על בית הספר אבל מעיין לא רצתה לשמוע. היא המשיכה לחשוב על כל הדברים הרעים שיכולים לקרות.
שבוע לפני תחילת הלימודים הוריה נכנסו לחדרה ואמא שאלה: “מדוע את לא רוצה ללכת לבית הספר?” ואבא הוסיף: “אולי נלך לקנות דברים לבית הספר”. מעיין הסכימה כי היא אוהבת לקנות דברים. לאחר שקנו ציוד ללימודים, הם הלכו לפארק ואמא קנתה לה בובה ענקית שהיא תמיד רצתה, והמון ממתקים שאהבה.
בערב, לפני היום המיוחד בקשו הוריה שתסדר את הקלמר ותארגן תיק. היא ניסתה להתגבר על הפחד ואמרה לעצמה שהיא גיבורה ויכולה לעשות הכל. למחרת בבוקר, היא התלבשה אבל פתאום היא שוב פחדה ונכנסה לחדרה. הוריה שכנעו אותה לצאת מהחדר בעזרת המתנות שחיכו באוטו. כשהגיעו לבית הספר מעיין כמעט פרצה בבכי אבל בדיוק אז היא ראתה את החברה הכי טובה שלה שהיתה אמורה לעבור לעיר אחרת. היא מאוד התרגשה וזה נתן לה עוד בטחון. גם את המורה שלה היא אהבה והיה לה כיף בשיעור ספורט. בסוף היום מעיין היתה מאוד גאה בעצמה שהיא הצליחה להתגבר על הפחד.
כעבור כמה שבועות, בחופשת סוכות היא התלוננה שבמקום לנסוע לאילת, היא רוצה ללכת לבית הספר. אמא צחקה ואבא אמר, “את בטוחה?” מעיין חייכה והשיבה שהיא רוצה לנסוע לאילת אבל היא מאוד אוהבת את הלימודים. אמא ואבא צחקו וחיבקו אותה חיבוק גדול. אמא אמרה, “את הילדה הכי טובה בעולם” ואבא הוסיף, “מעיינוש, בואי לאכול ארוחת צהריים.”
