ישראל הכט , בן העשר, היה תלמיד מצטיין ובן למופת. תחביבים רבים היו לו, אך יותר מכל אהב לבלות זמן איכות עם אביו מיכאל. הם גרו ברחוב הרצוג על שם הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, (רב החמד תשפ”ה) רב חשוב שדגל בהנהגה תורנית המשלבת תורה ומדע. הרב הרצוג גם הציל יהודים רבים בתקפות השואה וישראל ומשפחתו היו גאים להתגורר ברחוב על שמו. ישראל ואביו בילו רבות, יחדיו שיחקו טניס, כדורגל, למדו ביחד משניות ואף נהנו מלהתפלל יחד בערב שבת. התפילות המשותפות ביחד חיזקו את שניהם , ואבא תמיד נהג לומר לישראל : “התפילה היא מתנה ויש לנצלה, כי שום תפילה לא שבה ריקם”.
אבל את אותה שבת של שמחת תורה לא ישכח ישראל לעולם, בערב שמחו יחד עם ספרי התורה. למחרת אירע הדבר. וכך מתאר ישראל בסיפורו:
בשש בבוקר כבר נשמעו אזעקות ,אנחנו מתגוררים באשקלון, כעבור שעה, הטלפון הנייד של אבא צילצל והודיעו לאבא שעליו להתייצב במילואים. אבא מיהר והיה נראה לחוץ. הוא התכופף ,אחז בכתפיי ואמר: “אני הולך להגן עליכם ועל המדינה, תתפללו שננצח.” אמר אבא ונישק אותי ואת אחיי.
בימים שאחרי, היה קשה יותר, אבא בקושי יצר קשר, ואמא ואנחנו בילינו הרבה בממ”ד.
“מעכשיו לא אשב ואחכה, עליי לפעול ומיד.” חשבתי “אבל מה אעשה? מה יכול לעשות ילד בן עשר כדי לשמור על אבא שלו שנלחם מול אויבים קשים?” נזכרתי במשפט שאבא תמיד אמר לי: “התפילה היא מתנה ושום תפילה לא שבה ריקם.”
עתה ידעתי מה תפקידי במערכה: “להגן על אבא באמצעות תפילה.”
התחלתי לקרוא תהילים, לשנן משניות ולהתפלל בכוונה עצומה. כעבור חודש ארגנו קבוצת מתפללים בבניין ,חילקנו ספרי תהילים, וגם ארגנו במקלט הבניין לימוד יומי של משניות. המקלט האפור המבודד והישן קיבל צבע וחיים. מיום ליום הצטרפו עוד ילדים ונערים, חלקם בכלל לא דתיים אבל זה לא שינה כלום מהעוצמה והחיות של הכוונה הגדולה. הרגשתי שאבא שומר על המדינה עם נשקו אנחנו שומרים על החיילים עם התפילות.
כעבור שלושה חודשים, כשכבר חזרנו לשגרת לימודים, שבתי מביהס, להפתעתי אמא הייתה בבית ולא בעבודה, גם סבתא הייתה שם, והבנתי שמשהו רע מתרחש. ליבי דפק בחוזקה. “מה עם אבא?” מיד שאלתי. אמא הושיבה אותי לידה , ליטפה וחיבקה. “איפה אבא?” צעקתי, והרגשתי שהבטן שלי מתהפכת. אמא ענתה ברעד: “אבא בסדר. הוא נפצע והוא בבית חולים כאן בעיר. בע”ה הוא יהיה בסדר.” “מה קרה לו?” צעקתי ודמעות זלגו מעיניי . “מה עם כל התפילות?” אמא חיבקה אותי חזק, וניגבה את דמעותיי. “בזכות התפילות הללו אבא ניצל, ולא רק אבא אלא כל חבריו! היה להם נס גדול והשגחה פרטית עצומה.” באותו רגע לא הבנתי כלום, רק בכיתי וכעסתי ואפילו לא ידעתי על מי, אולי על הצבא? אולי על מי שירה על אבא ופצע אותו? אולי על עצמי ?
כעבור שבוע הרשו לי לבקר את אבא. אני זוכר שהתרגשתי מאד. נכנסנו לחדר שלו בבית החולים, אבא שכב במיטה , אבל היה ער וחייך אליי. חיבקתי אותו חזק. אבא נישק אותי ואמר: “התפילות שלך, הצילו אותי ואת חבריי כמה וכמה פעמים. בזכות התפילות אנחנו בחיים, ניסים רבים התרחשו ולתפילותיך חלק גדול בהם.” התרגשתי מאד. “באמת?” התפלאתי.
“תבין ישראל, התתפילה שלך שמרה עליי, התפילה של חבריך שמרה על חבריי והתפילות של כל העם שומרות על כל החיילים. מעגל ועוד מעגל של תפילה יצרו ניסים רבים. ובזכותם אנחנו כאן. “באותו יום הבנתי את המשמעות של המשפט “התפילה היא מתנה ויש לנצלה, כי שום תפילה לא שבה ריקם.” האמנתי וידעתי כי התפילות שלנו הועילו והגיעו עד כיסא הכבוד.
