שלום! שמי בנימין, אני ילד רגיל, גר בירושלים ולומד בכיתה ו’2. יום אחד הוריי בישרו לי שעוברים דירה, “לאן?” שאלתי, “לאילת” הייתה התשובה. התעצבנתי, יצאתי החוצה, טרקתי את הדלת, רצתי לבית הכנסת, התיישבתי על אחד הספסלים והתחלתי לבכות ואז פשוט נרדמתי. לפתע הרגשתי נגיעה בכתפי, התעוררתי, ראיתי את המנקה הוא אמר: “או סוף סוף התעוררת, כבר איזה חצי שעה אני מנסה להעיר אותך”, חזרתי לביתי והלכתי למיטתי. הגיע יום המעבר, עלינו על מונית לאילת והגענו לדירה החדשה, התחלנו לפרוק מזוודות. בבוקר המחרת בקושי הסכמתי ללכת לבי”ס, הוריי אמרו לי: “בנימין, לך, פגוש חברים חדשים ותהנה”, הסכמתי. הלכתי לבי”ס, אבל שום דבר שם לא היה מוכר, נכנסתי לכיתתי ומיד כל ילדי הכיתה הפציצו אותי בשאלות כגון: “איפו אתה גר?”, “איך קוראים לך?” וכו’ בסך הכל הם היו חברותיים, מפרגנים וכיפיים אבל בכל זאת לא רציתי לשחק עימם ולענות על שאלותיהם. לפתע ראיתי את חברי חיים, שעבר לאילת בעצמו לפני 3 שנים, ועוד פעם אני לומד איתו באותה כיתה! קראתי לו: חיים! הוא הסתכל לכיווני ואמר: “הי בנימין לא ראיתי אותך הרבה זמן, רוצה שאבוא אליך אחרי הלימודים?” “כן”, עניתי מיד. בתום הלימודים הלכנו ביחד לביתי, לפתע ראינו אדם מוזר, הוא חיטט בפחי אשפה ולקח משם דברים ישנים ופתאום, הוא התקרב אלינו, וניסה לחטוף לחיים את התיק, שנינו (חיים ואני) ברחנו משם לביתי, מיד כשנכנסנו סיפרתי להורי על המקרה המוזר והם מאוד נבהלו וטלפנו למשטרה, השוטרים הגיעו, ראו במי מדובר, (וכמובן תפסו אותו) וסיפרו שמדווחים הרבה על המקרים האלה אבל ברוב המקרים זה מאוחר מידי והאיש הזה נעלם מהשטח. שמחנו שהצלנו ילדים אחרים ממקרים כאלה ולבנתיים השוטרים הלכו.
שנה עברה, היום יום יום שלישי, אני הולך לכיתתי, ולאט לאט אני מתחיל ליהנות בכיתה, החברים צירפו אותי למשחקים, והתחלתי להרגיש שזה המקום שלי, בסיום הלימודים הלכתי אני אל חיים ונהניתי אצלו מאוד, שיחקנו משחקים רבים, כגון קטאן, מונופול ועוד. חזרתי לביתי וסיפרתי להורי כמה נהניתי בכיתה ואצל חיים, והם שמחו שאני נהנה באילת. כתבתי לחבריי מירושלים מכתבים והלכתי לישון. בבוקר התחלתי ללכת לבי”ס אבל אז שמתי לב שאין לי אוכל אז חזרתי הביתה להביאו ואז ראיתי שגם נפלה השרשרת לאופנים כך שלא אוכל לנסוע בהם לבי”ס, למזלי חיים בדיוק נסע לבי”ס עם אופניו והוא הסיע אותי לשם. כשחזרתי לבית הורי בישרו לי שחוזרים לירושלים ואז קלטתי שכיף לי באילת, ולא רציתי לעזוב, אך הורי שכנעוני לחזור ממש כמו ששכנעוני לעבור לאילת. נסענו בחזרה לירושלים וחזרנו לדירה הישנה שלנו. בבוקר התחלתי לפרוק מזוודות, ולאחר מכן הלכתי לבי”ס עם פתק איחור מהורי, כשהגעתי לכיתתי הרגשתי לפתע לא טוב והתעלפתי. הזמינו אמבולנס והסיעו אותי לביה”ח לניאדו ושם גילו שאני חולה בfds, אמרו לי ש”זה גידול ברגל ואם לא יכרתו אותה הגידול עלול להתפשט לשאר הגוף”, לכן יעשו לי ניתוח ויורידו לי את הרגל. קבעו לי יום לניתוח: שני. הניתוח החל, הרגשתי כאב עז ברגל, לפחות היו את גלי הים המרגיעים. “אמא”!!! צעקתי, לפתע הרגשתי יד על זרועי ושמעתי את אמי אומרת “מה חמוד?”, הכאב נעלם, ביה”ח לא היה, ובטח לא גלי הים. מצאתי את עצמי במיטתי, הכל היה חלום. “כלום” עניתי לאימי, רק חלום.
