שָׁנִי פריש, ילדה בת 13, גרה עם הוריה ו-4 האחים שלה בדאלאס. היא חיה את החיים הכי טובים שם ולא יכלה לדמיין לחיות במקום אחר. היא הלכה לבית ספר מדהים, שבו הייתה כיתה קטנה שלחמש עשרה תלמידות והן היו כולן חברות אחת של השניה. היא תמיד הייתה אחראית על ההפקות שלהן ואהבה לרקוד. היא הייתה בכיתה ח’ ונהנתה מהשנה הכי טובה בחיים שלה!
יום אחד, ההורים שלה קראו לה ולשאר האחים שלה לסלון ואמרו להם שיש להם משהו לשתף איתם. שָׁנִי חשבה שמדובר, על איפה הם יבלו בחופשת החורף והיא הייתה מאוד נרגשת לשמוע את החדשות. “יש לנו חדשות חשובות לשתף איתכם” אמר אבא שלה. “חשוב?” חשבה שָׁנִי. זה נשמע הרבה יותר רציני מאשר תוכניות לחופשה. “התקבלתי לעבודה חדשה ואנחנו צריכים לעבור לניו יורק,” אמר אבא. “לעבור?” לניו יורק?” “אין סיכוי!” חשבה שָׁנִי לעצמה. “אני יודעת שיש לך חיים נהדרים כאן בדאלאס וזה יהיה קשה לעזוב את החברות שלך ולעשות חברות חדשות, אבל יש כל כך הרבה בתי -ספר מצוינים בניו יורק! בתי הספר שם גדולים יותר ותוכלי להכיר עוד המון חברים,” אמרה אמא שלה. “גם נעבור לבית גדול יותר ויש בו בריכה! זה יהיה עצוב לעזוב, אבל אני בטוחה שאנחנו נאהב את זה שם!”
“זה נורא!” אמרה שָׁנִי. “אני לא עוברת!! זה החדשות הגרועות ביותר אי פעם!” והיא רצה לחדרה בבכי.
במהלך השבועות הבאים, ההורים של שָׁנִי המשיכו לדבר איתה. הם הבינו איך היא מרגישה, אבל היו בטוחים שהיא תשמח שם. בלילה לפני שהיא עזבה, כל החברות שלה עשו לה מסיבת פרידה וכולם היו עצובים לראות אותה הולכת. הם הבטיחו לשמור על קשר ולקוות לבקר אחד את השני בקרוב.
למחרת הם טסו לניו יורק ושום דבר לא יכול היה לגרום לשָׁנִי להיות שמחה. לא משנה שהם עברו לבית יפה או לשכונה שבה היו הרבה ילדים בגילה. היא, לא אכפת לה שהיה להם מבחר גדול של מסעדות לארוחת ערב או שהיא הייתה בכיתה עם יותר מ-50 תלמידים. היא פשוט רצתה לחזור ל”בית”.
אחרי כמה חודשים, הדברים באמת השתפרו. שָׁנִי התחילה לאהוב את הדברים שהיא בכלל לא ידעה שהיא מתגעגעת אליהם כשחיה בדאלאס. היא הבינה כמה זה מדהים ללמוד בבית ספר גדול עם הרבה ילדים אחרים. היא עשתה המון חברות והיו לה כמה חברות הכי טובות, דבר שלא היה לה בדאלאס. היא ושלוש החברות הקרובות שלה בילו כל כך הרבה זמן יחד, והיו תמיד אחת אצל השנייה. היא אפילו הלכה לקייטנה בפעם הראשונה, דבר שאנשים לא ממש עשו בדאלאס.
בדאלאס הדברים השתנו מאוד. כל החברות שלה החליטו ללכת לתיכונים שונים, חלקם אפילו עזבו את דאלאס לתיכון והלכו לפנימיה במקום אחר, כך שקבוצת החברות שהיא הכירה ואהבה כבר לא הייתה יחד. גם היה הוריקן נורא והרבה בתים נהרסו, כולל הבית שהיא גרה בו!!!
לילה אחד, חברתה של שָׁנִי, מרים, התקשרה אליה ואל שלושת החברות הנוספות שלה וסיפרה להן שהיא חייבת לדבר איתן מיד. הן נפגשו בבית שלה והיה ברור שמרים בכתה. “ההורים שלי עושים עלייה!!! זה נורא!! אני עוזבת אתכם! אני אפילו לא יכולה ללכת לקייטנה! הדברים כל כך שונים בישראל! זה החדשות הגרועות ביותר אי פעם!!”
זה החזיר את שָׁנִי לשנה שעברה, כשהיא הייתה בדיוק באותו מצב. היא זכרה איך היא הרגישה אז, אבל פתאום היא הבינה שכל דבר קורה מסיבה. לא היה ספק שכל מה שקרה לה היה השגחה פרטית! אם היא הייתה נשארת בדאלאס, היא הייתה מאבדת את החברות שלה ואת הבית שלה! היה ברור שלה’ יש תוכנית עבורה, והוא דאג שהיא תהיה בבית יפה עם חברים נהדרים ומיליון דברים נפלאים אחרים. שָׁנִי ישבה עם מרים והסבירה לה את כל זה. למרות שהיא עדיין הייתה עצובה על כך שהיא עוזבת, זה בהחלט עשה לה להרגיש טוב יותר ואפילו גרם לה להיות קצת נרגשת לגבי מה שמחכה לה. אחרי לילה ארוך, הבנות היו מוכנות לעזוב את ביתה של מרים. הן התאספו ביחד, שמו יד אחת על השנייה ואז עוד יד עד שהן הרימו את שמונת הידיים שלהן לאוויר וצעקו “תודה רבה ה’!”
