מסע המושבות
כשעלה הרב קוק ארצה, הוא התמנה לרב של יפו והמושבות. למרבה צערו הוא גילה שחלק גדול מהתושבים במושבות אינם שומרי תורה ומצוות. והנה עלה בראשו רעיון: לצאת ל”מסע מושבות” – מסע אל מושבות הגליל והשומרון במטרה לחזק שם את היהדות.
הרב קוק כינס קבוצה של רבנים למשימה של הכרת המצוות וקירוב לבבות. הוא פתח את הכינוס באומרו: “רבותי היקרים, התכנסנו כאן כדי לדון בנושא שגורם לי כאב גדול. עינינו רואות כיצד הישוב היהודי בארץ הולך ומתפתח לתפארת. ריבונו של עולם הולך וגואל את עמו! אך מצד שני, גם השבר מאוד גדול. בזמן האחרון יהודים רבים החלו לחלל שבת, במושבות רבות זכר היהדות כמעט ונשכח, וגם המצוות התלויות בארץ נעזבו. עלינו לשנות את המצב!”
הרבנים שנכחו נסו להציע פתרונות: “אולי נשלח מכתבים מאימים אל בני המושבות” הציעו כמה מהם. “יש לצאת ולהפגין ברחובות העיר!” פסקו אחרים.
כששמע בעל הבית את הדברים נרעש: “רבותי! אני חקלאי וגם מלמד בתלמוד תורה במושבה רחובות. אני נפגש הרבה עם בני המושבות. האמינו לי, הפגנות ומכתבים לא יעזרו. הם צריכים שתבואו לבקר אותם. מה עשה שמואל הנביא בדורו? הוא הסתובב בכל הארץ, בין כל שבטי ישראל, וקרב אותם לה’. גם אתם צריכים ללכת ולקרב את עם ישראל לאביהם שבשמים!”
הרב קוק חשב בליבו: “חייבים לצאת למסע אל המושבות ללא דיחוי. זהו צו השעה!”
ביום י”ט בחשוון תשע”ד “מסע המושבות” יצא לדרך.
בעגלה רתומה לסוסים יצאו הרבנים לדרך. הייתה זו דרך קשה ומסוכנת: במשך שעות רבות היטלטלה העגלה בחולות, בין גבעות וגם ליד כפרים ערביים.
לאחר שלושה ימי נסיעה הגיעו הרבנים מיפו לתחנה הראשונה – המושבה חדרה. התמונה שנחשפה לעיניהם הייתה עוצרת נשימה : לא עוד ביצות ושממה, אלא בתים חדשים ושדות פורחים.
מחדרה נסעו הרבנים לזיכרון יעקב. כשנכנסו הרבנים לתוך בית הכנסת חשכו עיניהם: בימת בית הכנסת עמדה ליד ארון הקודש, כמנהג הנוצרים! “אני לא נכנס לכאן” אמר הרב קוק. גם שאר הרבנים נהג כמותו. “צר לי, אבל אינני יכול לעשות דבר.” אמר אלברט, ראש ועד המושבה. אלברט ניסה לשנות את נושא השיחה ואמר: “בינתיים בואו נצא לסיור במושבה”. הרבנים הסכימו.
בינתיים, במושב התעוררה תסיסה: “מדוע שלא נעביר את הבימה למקומה הראוי?” שאלו החלוצים את אלברט, אך אלברט עמד על דעתו.
השעות חלפו, והלחץ על אלברט הלך וגדל. הוא פנה לרבנים ואמר: “בסדר, החלטנו להתחשב בכם. השבת נזיז את הבימה למרכז בית הכנסת במיוחד בשבילכם.” אך הרבנים סרבו ואמרו שהם יגיעו לבית הכנסת רק כאשר הם יזיזו את הבימה למרכז בית הכנסת לצמיתות. הלחץ על אלברט התגבר עד שהוא נאלץ להתחייב להעביר את הבימה למרכז בית הכנסת.
מזיכרון יעקב נסעו ברכבת אל קיבוץ מרחביה ומשם המשיכו עד שהצליחו במשימתם: לחזק את הדת והאמונה במושבות.
