מסע האומץ של זיקוהללי מרים שוורץ
רצתי במהירות, בן אדם רדף אחרי, רצה לצוד אותי.
הפרווה שלי, פרוות הנמר יקרה בקרב בני האדם, והרבה שבאים לדרום אפריקה ורואים נמר מנסים לצוד אותו.
ברחתי מהר. טיפסתי, רצתי, קפצתי ולבסוף הוא נשאר מרחוק. הסתובבתי חזרה ורצתי למאורת המסתור שלנו. אני בן שנה ואני אמור תכף לעזוב את המאורה שבה אני גר עם אמא שלי.
“איפה היית?” שאלה אמא. “אתה צריך לצאת למסע האומץ שלך לפני שתעזוב את המאורה סופית”. “קח”, היא הושיטה לי עלה. “לך אל העץ של העלה הזה”. הלכתי, יותר נכון רצתי. העלה היה שייך לעץ באובב. ביער שלנו יש אחד כמוהו. רצתי אליו ושם פגשתי את הנמר הזקן רוניליוס פיללה. “שלום” אמרתי בביישנות, “רצית ממני משהו?” כן אמר, “מי נהה רה לי סוליטה” (אתה צריך ללכת למסע האומץ שלך – השפה היא נמרית). “רי ללי סימי ניטה” (לאיפה אני צריך ללכת?) “לאן תרצה ללכת? א. לקוטב ב. לספרד. ג. לצפון היבשת שלנו. ד. למזרח – לארץ ישראל. אתה צריך להחליט עם נורו”.
אז ראיתי את נורו בא. נורו הוא נמר בגילי. “הי לה” (מה שלומך?) “בוא נצא למזרח”, אמרתי. “בסדר” אמר נורו, ומייד יצאנו לדרך. הלכנו ודיברנו ולאחר יום שמענו קול. “או רימה לינה מליטה” (אתם צריכים עזרה? נאבדתם?) מישהו משך בזנבי. שמעתי את נורו צועק ואז לא ראיתי כלום. לאחר זמן רב כבר לא היה שחור והייתי עם נורו על שפת ים. ואז הגיעה ספינה. צעקתי: “נורו, הספינה למזרח, בוא נעלה עליה”. שחינו ונאבקנו במים ואז טיפסנו על האונייה והתחבאנו בחדר נטוש בבטן האנייה.
הספינה עגנה ואנחנו יצאנו ממנה וניתרנו לגבעה גבוהה, ואז שמענו מישהו מדבר: “כן, אנחנו באזור השפלה בארץ ישראל, באזור של מנהרות מתקופת מרד בר כוכבא, שהשתמשו בהם להסתערות על הרומאים בלילה ובבוקר הרומאים שעדיין חיו מצאו את המנהרות, הציתו אש בפתחי האוורור וחנקו את האנשים שבפנים”
מצוין, אמרנו נורו ואני, בוא נכנס לישון במערות! נכנסנו. איזה חושך יש שם, כשעוצמים עיניים יש יותר אור מאשר כשהעיניים פקוחות. זחלנו ונורו אמר לי “בוא נפנה לפה”. פנינו ופנינו והגענו אל כוך גדול ומרווח ונרדמנו. בבוקר כשקמנו חזרנו במנהרות כדי לצאת החוצה. זחלנו מהר כדי לצאת, אני ראשון ונורו אחרי. ואז אמר נורו בבעתה: “נתקעתי” הסתובבתי וראיתי אותו תקוע בפתח צר. תבעט חזק, נסה להשתחרר. אווווו צרח ועף החוצה ישר עליי. “אחחחחח”, אמרתי. המשכנו ללכת. “אני חושב שטעינו”, מלמל נורו. “אני שומע צעדים, בני אדם!!” אמרתי. ואז נכנסו למערה קבוצת אנשים. אישה צרחה: “נמרררר”. והם ברחו, “בוא נלך לפתח ממנו הם באו” רצנו לשם, פנינו ונאבדנו בוודאות.
***
“זיקו זיקו קום בבקשה!”
“אמא?” מלמלתי
“כן זה אני – הוא קם!” שמעתי צעקה פקחתי עיניים וראיתי את אימי רוכנת מעלי. “אמא איך הגעתי” “שתה מים ואני אספר לך”. שתיתי.
אז ככה: “כמה תיירים ניכנסו למערות עם נרות והעשן התחיל להתפשט במערות ולחנוק את האנשים שבמערות. איש אחד יצא ואמר שיש עשן וצוות חילוץ שמכיר את המערות ממש טוב הגיע לחלץ אתכם. הם מצאו שני נמרים (אתה ונורו) שוכבים מעולפים. הוציאו גם אתכם והרדימו אתכם והחליטו להביא אתכם במקרה לדרום אפריקה. באונייה על החוף חיכה לכם רוניליוס שראה אתכם וקרא לנו והבאנו אתכם לפה. תגיד שלום למאורה” אמרה אמא בחיוך “להתראות” אמרתי וחייכתי.
